התחלתי מסע אס איי שלי ביום 25 במאי 2021 כאשר בעלי עימת אותי עוד פעם נוספת, אך הפעם ההבדל היה שקול הפנימי שלי (קולו של כח עליון) כיוון אותי לאיזה שהוא אלהים (הוראות מסודרות טובות), אז חיפשתי בגוגל, מצאתי אס איי.אורג, ויצרתי קשר עם אחות מאס איי בהודו אשר הכירה לי את התוכנית אס איי. בשיחה ראשונה הארוכה שלנו, היא סיפרה לי על היסודות של אס איי והסבירה לי הגרדת מפוכחות של אס איי. היא אמרה לי שאינני יכולה לצאת מנישואין משום שאני נשואה, אשר אינני יכולה לעשות שום דבר לא ראויה עם עצמי והמליצה לי לנסות לשמור המנעות מוחלטת בנישואים שלי במשך כמה חודשים, אשר בעלי ואני שמרנו הדדית במשך ארבע עשר וחצי חודשים.

התחלתי לעשות תוכנית אס איי בכל מה שאמרו לי אחרי שהגעתי לכאן כאשר פגשתי תחתית. החלטתי להיות כנה עד עומק נשמתי, עם ראש פתוח, ולשמור את עצמי נכונה, מוכנה ללמוד ושילמדו אותי. התחלתי להגיע למפגשים, מצאתי ספונסרית, הצטרפתי לקבוצת של יותר מ-180 אחיות מכל העולם. התחלתי להתחבר אל אחיות מדי יום דרך ווטסאפ, צ’אטים, הודעות קוליות, שיחות וכו’. עבורי, קישור למפגש הבאה נהיה קו החיים שלי ומציל חיים אמיתי משום שבהודו אין לנו מפגשים פנים אל פנים, גם אין חבר תוכנים מוכר בעירי, מדינתי או בסביבה. אני גם לא מרגישה מוכנה להחשף שאני באס איי כסקסוהוליסטית או כמכורה לתאווה מטעמי אנונימיות.
נשארתי שקועה בעבודת החלמה של אס איי, עבודת צעדים עם ספנסרית, פגישות, קריאה, להתחבר וכדומה. התחלתי לנסוע עם בעלי אחרי מלאות ששה חודשי מפוכחות באס איי וגם אחרי התיעצות עם ספונסרית.

החלטתי לעשות יותר תפילות, מדיטציות, לקיים קשר יותר הכרתי עם אלוהיםכח עליון שלי בעת נסיעה בכביש, רכבת או אוויר. ללא קשר מה יכול לקרות, לא ביטלתי לקיים פגישותי לפחות פעמיים ביום, להיות בקשר עם ספנסרית שלי דרך צ’אטים ולעדכן אותה, לשמור על קשר עם אחיותי באס איי בכל העולם דרך צ’אטים ושיחות קוליות בעת הצורך. הקפדתי להיות זהירה מאד, במיוחד כאשר נסעתי. אורך מפוכחות שלי עודד אותי לא לשוב אחורה וגם שידעתי טוב מאד שאין לי שוב ברירה אלא להיות מפוכחת משום שאני צריכה את בעלי, בנים שלי ומשפחתי וחיים יפים שלפני. לא משנה כמה מאתגר זה, אני צריכה ללכת עד הסוף עם כנות בלתי מתפשרת. ידעתי, בעצמי, שאני עלולה למות; במקום אני בוחרת להיות מפוכחת ועם משפחתי.

נסעתי עם בעלי בפעם הראשונה לחפש מקום מגורים כפרי על מנת לעזוב חיים עירוניים, ובמשך אותה נסיעה המשכתי לקיים פגישות יומיות שלי, לפחות פעם ביום. קראתי ברכבת מתוך ספר שלי אשר אני לוקחת תמיד, אשר עזר לי לשמור את עצמי מלהתאוות או לרצות שיתאווה אלי. היו לי אתגרים כולל חרדות, דפיקות לב, התקפות תאווה ונסיונות. לפעמים לא היתה לי ברירה אלא לחלוק עם בעלי אשר בתוכנית החלמה משלו מהתמכרות ויש לו מפוכחות ארוכה ממני. הוא גם יודע, תומך ומבין התמכרות ותוכנית החלמה ומסע שלי. הוא נתן לי משוב ממבט שלו ואיתו הזדהתי מאד ונרגעתי. גם התאוותי לכמה גברים, בתודה נזכרתי להתפלל מיד עבור אדם זה, להכנע ולהפסיק להחפיץ אותו. ביקשתי מאלוהים לתת להם מה שאני רוצה לעצמי. המשכתי לעשות התחדשות יומית שלי ללא קשר היכן הייתי – בכפרים, אזורים מרוחקים, אוטובוסים נוסעים עם הרבה מוזיקה, במונית-אופנוע או ברכבות.

פעם, אני זוכרת שתאווה הופעלה כה קשה ושנוצלתי כאשר יצרתי קשר מיד עם אחות ותיקה אחת אשר הקדישה לי מזמנה. ירדתי בתחנה אחת היכן רכבת שלי עצרה לכמה דקות. היתה לי שיחה איתה, צעקתי, שיתפתי והבאתי מקרה שלי אל האור ועקבתי אחרי תגובה שלה. זה עזר. אזור זמן של ספונסרית שלי לא היה מתאים מפני שיש לנו 12.5-13.5 שעות הפרש. אירוע זה לא הוביל אותי לנפילה אלא במקום זה הייתי מסוגלת לעשות דבר הנכון הבא בהיותי זהירה.

יום אחד, בעליו ואני היינו בכפר מרוחק בחיפוש אחרי בית כפרי שלנו. היה שם בדרך אדם אשר היה קצת שתוי והיה משתין על יד קיר בית נטוש ואירע וראיתי את המתרחש כאשר עברתי במקום עם בעלי במונית-אופנוע. נבהלתי ונכנסתי אל רחמים עצמיים וחשבתי למה אלוהים סיבב לי לראות זה, למה אני? אז אחרי זמן מה, הבנתי שלא אהיה מסוגלת לטפל בזה בעצמי אלא חייבת להתחבר. הייתה לי שיחה עם אחותי ותיקה וצריכה הייתי לדרוש מבעלי הפסקה ולתת לי קצת מרווח בהיותי בקשיים. הוא הבין את זה טוב מאד ונהייתי בסדר אחרי כמה שעות.
השתתפתי בפגישות יומיות שלי מתוך בתי מלון, נסיעות, ביקורים במקדשים, מכל מקום. בעצם, הצלחתי לשתף במפגשים מכל מקום בו הייתי. הופעתי וגם עדכנתי קבוצת בית המעורבת שלי על מנת לדווח לכולם. הם תמיד ידעו אם נסעתי. עשיתי עבודת צעדים שלי גם בנסיעות כאשר לקחתי איתי הספר הלבן שלי וספר נוסף תמיד.

השנה נסעתי לבד ברכבת לראשונה מאז שאני באס איי שזה כשמונה עשר חודשים של פכחון, אחרי שדיברתי וחלקתי עם ספנסרית שלי. דרשתי ממנה להקציב עבורי זמן לשיחות סדירות שלנו מיד שהגעתי לעיר גדולה כמעט 650 ק”מ הרחק מעיר שלי. היא הסכימה ואני לא מספיק אסירת תודה לה עבור זה. מיד שהגעתי למלון שלי, הייתה לנו שיחה מוקדם בוקר במשך שעה לעשות עבודת צעדים שלי. עשיתי כתיבה יומית ועבודת כתיבה במשך נסיעת לילה הקודמת שלי. בסך הכל, אני מרגישה כה אסירת תודה ומפוכחת.

זקפתי לעצמי נקודה בלפגוש שני אחים להחלמה כאשר הייתי בעיר שלהם מה ששיתפתי ספנסרית שלי מראש. שלושתנו נפגשנו בבית קפה וקיימנו פגישה נפלאה בלאמור תפילת השלווה שלנו היפה, לקרוא מהספר הלבן ולשתף. סיימנו עם תפילת השלווה בלהחזיק ידיים וזה היה כה מחזק ומועיל מאד לשלב אחר של החלמתי עם מפגש אס איי פנים אל פנים הראשון שלי. ללא התקפי תאווה ונסיונות.
לאחרונה, טסתי עם אבי לעיר גדולה לפני חודשיים לאיזה מופע אמנות וזה היה בכנות סוג של נצחון גובר על התאווה. לא היו לי דברים בשדה התעופה, מטוס, מופע אמנות ולא בדרך חזרה. שוב לקחתי איתי הספר הלבן שלי, שמרתי קשר עם ספנסורית שלי, צ’אטים ועם כל אס איי. הזמנתי גם אח אחד למופע אמנות זה, הוא הגיע, נפגשנו והייתה לנו שיחת החלמה טובה.

אני מתפללת, עושה מדיטציות שלי בכל מקום, מנסה להשאר מחוברת תודעתי עם אלהיםכל עליון שלי וממשיכה למסור חוסר האונים שלי מול התאווה. קיבלתי לחלוטים ואני מוכנה לשמור את עצמי מפוכחת ובהחלמה רק להיום, לא משנה מה, הולכת עד הסוף.
ובסוף, הייתי אומרת שאני חפצה לחיות חיים יפים ומפוכחים היכן אהיה יותר זמינה לאחרים, לא לפגוע או להכאיב לבעלי, ילדים ולהורים יותר מפני שיש לי כל כך הרבה להנות, להיות שמחה, מאושרת וחופשית רק להיום. אני מצפה להמשיך עבודת צעדים שלי עם ספנסורית שלי רק להיום, צעד אחד בכל פעם וכיוצא מזה.

פכחון הוא בחירה יומית שלי ובעצם הבחירה היחידה! אני מחזיקה את עצמי מועילה ולהיות כלי לאלויםכח עליון. תודה שקראת מסע נסיעה מפוכח שלי. איזו מתנה יפה של החלמה שלי להיות מסוגלת לכתוב שיתוף שלי עבור עלון אסיי זה. אני אוהבת זה.