שלום, שמי מאירה ואני סקסוהוליסטית, או אולי יותר מדויק יהיה לומר מכורה לתאווה. השתמשתי בתאווה כדי להתמודד עם החיים מאז שאני זוכרת את עצמי, אולי מגיל ארבע או חמש. בהתחלה השתמשתי בפנטזיות ואוננות כפייתית, הרבה לפני שידעתי על יחסי מין. ההתנהגויות האלו לא היו בעיה אז – הם היו פתרון עבורי.

במהלך גיל ההתבגרות התחלתי להתמכר למערכות יחסים לא בריאות ובהמשך לספרות ארוטית. בגיל ההתבגרות התחלתי להתדרדר מבחינה רגשית והתחלתי ללכת למומחים לבריאות הנפש. פסיכיאטר אחד איבחן אותי עם דיכאון קליני ונתן לי מרשם לנוגדי דיכאון. הטיפול והכדורים עזרו לי במידה מסוימת, אבל עדיין היה בור פעור בתוכי שהמשכתי לנסות ולמלא (ללא הצלחה) עם מערכות יחסים ופנטזיות. לא ידעתי שהייתי מכורה לתאווה.

כמה שנים אחר כך, הייתי אישה צעירה ונשואה בהריון ראשון. אני לא זוכרת מה היה הטריגר, אבל לילה אחד חוויתי את שפל המדרגה הרגשי הראשון שלי. הכאב, הריקנות והבדידות שחוויתי היו קשים מנשוא, והחלטתי ללכת לקבוצת 12 צעדים. לא ממש היה לי מושג משום דבר, הדבר היחיד שידעתי אז הוא שהתמכרות הייתה דבר שקיים במשפחה שלי (חוץ ממני) ושהשתוקקתי לנוחות, לתמיכה ולהבנה מאנשים אחרים שאולי עברו דברים דומים. לא ידעתי על הצעדים, ספונסרים או שום דבר אחר. זה לא מנע ממני לבכות בקבוצה הראשונה הזאת. אולי זו הייתה התחושה של כוח עליון בחדר, או ההקלה כשהבנתי שאני לא לבד… רק ידעתי שסוף סוף הרגשתי שייכת.

אבל המשכתי להרגיש חסרת שקט, עצבנית ולא מרוצה. חיפשתי עזרה נוספת ובסוף הגעתי למרפאת חוץ כדי לטפל בתלות שלי. התחלתי לעבוד את הצעדים, לקחת אחריות על פגמי האופי שלי ולכפר מול אחרים. סיימתי את הטיפול לאחר כשנה וחצי והמשכתי להגיע לקבוצות 12 צעדים שונות. היבטים רבים בחיים שלי השתפרו – מערכות היחסים שלי והיכולת שלי לתפקד בעולם השתפרו פלאים, אבל התאווה המשיכה להיות הסוד האפל, העמוק והמביש שלי. ניהלתי חיים כפולים.

למרבה האירוניה, רק אחרי שהפכתי לחברת אס-אנון הבנתי עד כמה הייתי חסרת אונים מול השימושים המיניים שלי. ההבנה נחתה עליי לראשונה בכנס כשחברי SA ואס-אנון התפצלו לחדרים שונים בחלק מהמסרים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: “הנה אני, שיכורה לגמרי מתאווה, יושבת במסר של אס-אנון, כשאני צריכה בכלל להיות בחדר השני”. זה לקח לי זמן, אבל בעידוד נשים אחרות החלטתי סוף סוף להתמודד עם הסקסוהוליזם שלי.

בהתחלה הלכתי לחברותא אחרת בנושא סקסוהוליזם, ועשיתי חצי עבודה למען ההחלמה שלי. עבדתי את הצעדים ‘בערך’, דיברתי עם הספונסרית שלי ‘בערך’, ודיברתי עם עוד אישה אחת. הייתי בהיי מהענן הוורוד של המפוכחות, ואחרי חצי שנה באופן בלתי נמנע השתמשתי. חברה שלי מהחברותא עזבה אז כדי להצטרף לקבוצת SA נשים, והחלטתי גם להצטרף גם אני, מתוך מחשבה שאין לי מה להפסיד. הערב הזה היה ב-10 ביוני 2020, ומאז לא השתמשתי.

מאז הגעתי להבנה שהתאווה הייתה הכוח המניע מאחורי השימושים המיניים שלי, יחד עם כל הקשרים הרגשיים הלא בריאים מהעבר שלי. התחלתי לאט לאט, הספונסרית הראשונה שלי הייתה סבלנית מאוד. היא דיברה הרבה על שירות, במיוחד בבית, מה שעזר לי מאוד לצאת מהראש שלי.

בסופו של דבר התחלתי לעבוד את הצעדים והחלפתי ספונסריות תוך כדי. הצטרפתי כדי להיות מפוכחת, אבל להיות מפוכחת לא הספיק. לא יכולתי לחיות את החיים בתנאים שלהם (זו הייתה הסיבה שהתחלתי להשתמש מלכתחילה), לכן הייתי צריכה לשים את התכנית ואת עבודת הצעדים במקום הראשון.

אני מנסה לקרוא וליישם את צעדים 10 ו-11 מהספר הגדול בכל יום, שם נכתב: “אנו מקבלים חנינה ליום אחד בכל פעם, המותנית בכך שנשמור על מצב רוחני תקין”. אני לוקחת את הדברים האלו מאוד ברצינות. אם אני מאמינה שהסקסוהוליזם שלי הוא מחלה, אז אני חייבת לקחת את התרופה שלי כל יום. קיבלתי את ההחלטה וההתחייבות הזאת כשעשיתי את צעד 3. שם נכתב: “היינו נכונים למסור את חיינו ורצוננו להשגחתו של אלוהים”, לא “היינו מוכנים למסור את התאווה שלנו”.

למסור את התאווה שלנו זה אכן חשוב! אני חייבת להיות מוכנה למסור את הזכות להתאוות למישהו ושמישהו אחר יתאווה לי. אני חייבת להיות מוכנה להכיר בכך שאף אדם אחר לא שייך לי. אבל זה עניין שתקף לכל תחומי חיי. כל פעם שאני באה בדרישות לעולם או לאחרים, אני אומללה. זה דבר שנהייתי יותר ויותר מודעת עליו ככל שהתקדמתי בהחלמה. בכל פעם שאני מוטרדת ממשהו ועושה חשבון נפש, תמיד יש איזושהי ציפייה שמשהו ייתן לי תחושת ביטחון, או משהו שאוכל להזדהות איתו כמו סטטוס או יופי.

האמת היא שהזהות שלי נטועה בכך שאני ילדה אהובה של אלוהים אוהב. כל דבר אחר שאני עושה בחיים האלו הוא תפקיד שניתן לי ע”י הבמאי העליון. כל התפקידים השונים האלה הם מתנה וזכות.

כל עוד אני יכולה לחיות את החיים יום אחד בכל פעם, במטרה להיות בשירות לכוח העליון שלי ולכל היצורים והברואים, אני יכולה להיות מרוצה. אני אסירת תודה שרק להיום אני חופשייה מהאובססיה לתאווה, הודות לאלוהים ולחברותא הנפלאה של SA.