כאשר הגעתי לSA לראשונה ושמעתי על קבוצות מעורבות (עם גברים ונשים), חשבתי ‘אם לכולם יש את אותו המוח שלי, זאת הולכת להיות חגיגה’.

כאישה, אני פחדתי מכל אינטראקציה עם גברים בגלל שהדבר היחיד שהיה לי בראש היה מין. הלכתי לקבוצות לנשים בלבד וחשבתי שסקסוהוליסט שיוצר קשר עם המין השני הוא משוגע, והוא משקר לעצמו בנוגע למושאי התאווה שלו.

הגישה שלי היתה מונעת מפחד, מתוך מחשבה כי עלי לשלוט במחשבה שלי במקום למסור אותה לכוח עליון. כמובן, לא נשארתי מפוכחת. הראש שלי היה מלא בתאווה, הפנטזיות שלי הביאו אותי לנפילות חוזרות כל יום, והייתי רחוקה מלהיות כנה לגבי המפוכחות שלי.

בנוסף, המשכתי לחשוב שכל מה שאני צריכה זה ‘מין טוב’ כדי לשחרר את האובססיות שלי. כשזיהיתי שהמחלה שלי משתלטת עלי בהתמדה, הבנתי שהדרך שלי לא עובדת. התחלתי לקבל את זה שקבוצות לנשים בלבד לא נותנות לי שליטה על התאווה בגלל שאני חסרת אונים מול נשים כפי שאני מול גברים. הבריחה מהחוסר אונים שלי לא החזירה לי את הכוח והשליטה.

המשמעות של ‘להיות מפוכח’ עלתה לי לראשונה כאשר השתתפתי בקבוצה שכללה גם גברים מכורים. הם היו מפוכחים! לא רק מפוכחים אלא גם מאושרים וחופשיים, רציתי את מה שהיה להם.

לאחר מכן, החלתי להשתתף בהדרגה יותר ויותר בקבוצות מעורבות,אך הייתי מפוחדת, הייתי מתקשרת לחברה לומר שאני הולכת להשתתף בקבוצה עם גברים ואז לאחר הפגישה התקשרתי שוב לאחר הקבוצה לומר שסיימתי. לא אמרתי מילה לאף אחד בקבוצה, וכמעט רצתי אל המכונית שלי לאחר שהפגישה הסתיימה כאילו הנשימה שלי נעצרה כל הפגישה ואני חייבת לנשום.

במהלך הפגישות, היה לי תמיד פיתוי ‘ללגום’ במבטים את הגברים שבקבוצה, אבל למדתי להסיר את המשקפים שלי ופשוט להתפלל. אם הרצון להסתכל היה חזק מידי, היתי יוצאת החוצה לזמן קצר כדי להתקשר לחברה, לשתף בפרטות את מה שאני חושבת, ולאחר מכן להתפלל. להזמין חברה להשתתף איתי בתפילה גם עזר לי מאוד.

הכרה חשובה מאוד הגיעה אלי לאחרונה: התאווה בראש שלי, לא בחוץ בחדר עצמו. התאווה היא לא האדם המושך שנמצא בחדר, אלא זאת ההתמכרות שנמצאת בתוכי. אני יודעת זאת בגלל שאני יכולה לשבת לבד בחדר חשוך ועדיין להיות שיכורה מתאווה. זאת הדרך שהתאווה שלי עובדת.

כשהגעתי לתוכנית לא היו הרבה נשים במדינה שלי שהגיעו לפגישות. אני חפשתי ספונסר שיעזור לי לעבוד את הצעדים לפי הספר הגדול, בקשתי מגבר שיהיה ספונסר שלי. חשבתי כי זה שיהיה לי ספונסר גבר זה יכול להיות מסוכן עבורי, אבל אך הוא הציב גבולות ברורים ויציבים ביננו, והכנות והחכמה שלו עזרו לי מאוד לצאת מהראש הסקסוהוליסטי שלי.

במשך הזמן עם חסדו של אלוהים, התחלתי לחוות רגש. הודות לעבודת הצעדים התחלתי לראות את הסקסוהוליסטים האחרים כבני אדם ולא כמושאי תאווה. התחלתי ממש לשמוע את השיתופים שלהם, אני יכולה להתחבר לכאב שלהם, והתחלתי לתרגל את הכלים שעזרו להם בהחלמה.

להיות עם גברים ונשים יחד בהחלמה עזר לי לראות כי המחלה שלנו זהה. לא משנה מה המין שלך, מה הגיל שלך, מה המוצא שלך וכדומה, מה שמשנה הוא שאנחנו כולנו אנשים חולים שרוצים להחלים.

קבוצות מעורבות הפכו חדר כושר לחיים עבורי, שם אני עושה את האימונים הרוחנים שלי כדי לפתח את המעלות ששנים עשר הצעדים מלמדים אותי. בפגישות האלו, אני לומדת להנות ממערכת יחסים בריאה על אנשים אחרים מבלי לראות אותם כמושאי תאווה אלא רק פשוט כאנשים ונשים. למדתי בפגישות אלו לקבוע גבולות בריאים, לומר פשוט כן או לא, לתרגל כנות באופן קפדני, ולהחליף תאווה שהיתה קבועה אצלי באהבה ללא אנוכיות.

התאווה חלחלה לכל חלק בחיי, הרגשתי בושה להיות עצמי. להיות עצמי היה לחשוב כל הזמן על תאווה, מחשבות תאווה על חברים, בני משפחה, ואפילו חיות.

כיום, החברותא עזרה לי לזכור שאני לא לבד. אני שומעת את המחשבות שלי מובעות על ידי אנשים אחרים בקבוצה, ואני חופשייה להביא את המחשבות האפלות ביותר שלי החוצה אל האור. קבוצת הבית שלי היא המשפחה שלי, משפחה שבחרתי. בקבוצות,אני מרגישה שהגעתי הביתה. ואם יוצא שאני האישה היחידה בקבוצה, אני מפנה את מלא תשומת הלב שלי לכך, אני מפנה את הריכוז שלי אל מה שאני יכולה להועיל לאחרים שאיתי ולא מה אני יכולה לקחת מהם.

ואתם יודעים מה? אם אני מוצאת את עצמי מתאווה למישהו בקבוצה, זאת פשוט תזכורת טובה לכך שאני סקסוהוליסטית ואני זקוקה לאלוהים….נואשות!