לפני שנה, התמלאתי פחד כשנכנסתי לראשונה לפגישת זום מעורבת. הייתה לי שאלה- כיצד אשאר מפוכחת בסביבת גברים?

מה שחיזק אותי מההתחלה היה הדרך שבה החברים הוסיפו את תאריכי הנקיות שלהם כשהציגו את עצמם.
אבל לא הייתה לי כל אפשרות אחרת- הייתי חייבת להתגבר על הפחדים ולהמשיך לבוא על מנת ללמוד איך להישאר ולהעמיק את ההחלמה שלי, דבר שכן עשיתי. המשכתי להגיע למפגשים מעורבים בנוסף למפגש פרונטלי לנשים בלבד שבועי.

הסם שלי חי בראש שלי. זה תמיד איתי. התחלתי להרגיש פיתויי תאווה בתוך המפגשים, בייחוד שהם קורים בעולם הוירטואלי, והמקום הזה הינו מקום פורה עבור הדמיון והפנטזיות שלי; זה בונה את הדפוסים המרכזיים שלי.

התחלתי לתרגל שחרור לאלוהים ע”י תפילה ויצירת קשר עם חברות תכנית. התחלתי לשאול את עצמי אם זה אפשרי שיהיה מערכת יחסים בריאה עם גברים בתכנית? אילו גבולות עליי להציב?

מצאתי הקלטה בערבית שעסק בעניין זה. הכותרת הייתה :”האם אתם רוצים להיות נחמדים או מפוכחים?” ההקלטה הייתה של שני אחים חברי תכנית ממצרים. בהקלטה זו הם שיתפו אותנו בחוויותם, כוחם ותקוותם בעניין מערכות יחסים בין נשים וגברים. אחד מהם אמר שכל מנת שיהיה מערכת יחסים בריאה עם בני המגדר השני, היה עליו לרפא את מערכות היחסים שלו עם גברים לפני כן.

החלטתי שאני אעשה הכל על מנת להיות מפוכחת ולכן נהייתי יותר קשוחה וקפדנית. יצאתי מכל קבוצות הווצאפ המעורבים שהייתי חלק מהן תוך חודש. לא יכולתי לסבור גברים לנשים מדברים וצוחקים יחד; לא יכולתי להתמודד עם זה מכיוון שהייתי קרובה מדי לתאווה והמוח שלי היה חלש ופגיע.

התחלתי להתמקד בלרפא את מערכות היחסים שלי עם נשים בSA. אז, התחלתי לתת שירות כמזכירה לקבוצת נשים כשהייתי נקייה רק עשרה ימים. התמדתי בתפקיד השירות הזה כל שבוע למשך חודשיים-שלושה. כששיתפתי את המחשבות ואת הרעיונות שלי בקרב הנשים התחלתי להכיר אותן יותר, ואיפשרתי להן להכיר אותי. לאחר חודש של מפוכחות, הלכתי לפגישה הפרונטלית הראשונה שלי שהיו בו בעיקר גברים אבל גם מספר נשים. עד עכשיו ראיתי כיצד הגברים מתקשים בחיים שלהם בדיוק כמוני והיו להם את הבעיות שלהם. לא ראיתי אותם כפוגעניים או תוקפניים.

באותו זמן, עבדתי את הצעד הראשון, עם הספונסרית שלי. השלמתי את חשבון הנפש וכתבתי את סיפורי האישי ומסרתי אותם בפני קבוצה מעורבת ומשולבת של מעל 100 חברים וחברות. לאחר השיתוף, חברים גברים שיתפו סיפורים דומים והיו אסירי תודה על השיתוף שלי. זה העצים את תחושת השייכות, עזר לי להרגיש נאהבת ומקובלת. זה היה חיבור אמיתי.

המשכתי לעבוד את הצעדים והתחלתי לשרת יחד עם הגברים. הגעתי למצב שאני מרגישה בנוח לומר את דעתי במצפונים קבוצתיים והקשיבו לי כשווה בין שווים.

בכמה מפגשים פרונטליים, הייתי האישה היחידה; אבל זה חיזק אצלי הרגשה של אסירות תודה – הנס שאני נמצאת בחדר עם 10 או יותר גברים ואני מפוכחת, ומדברת על אלוהים ועל שנים עשר הצעדים. אם מישהו היה אומר לי את זה לפני שנה, לא הייתי מאמינה לזה. זה היה לא יאומן בשבילי נס טהור של החלמה.

מערכות היחסים שלי עם נשים ממשיכות להשתפר בעודי ממשיכה עבודת צעדים, לעבוד עם הספונסרית שלי וממשיכה לתת שירות. היום, בנתינת שירות בשיתוף פעולה עם הגברים בקבוצה המקומית שלי, אנחנו מבלים בכיף, מנסים להעביר את המסר לסקסהוליסט שעודו סובל. אני מודה לאלוהים שאני חברה בSA יחד עם גברים ונשים המחויבים להגדרת המפוכחות המינית שלנו.