לפני זמן מה, חברה בקבוצת הבית שלי עברה תקופה קשה ותהיתי למה אלוהים נותן לזה לקרות. זה הזכיר לי משהו שקרה לי לפני כשנתיים.

אחותי נפלה במדרגות בזמן שהחזיקה את אלי, הבת שלה. לאחותי לא קרה כלום, אבל האחיינית שלי, שהייתה אז בקושי בת שנה, שברה את הרגל והייתה צריכה להיות עם גבס כמה שבועות. אחר כך אחותי חלתה בקורונה, ובזמן שהמשפחה הייתה בבידוד, היו צריכים לארגן לי אישור מיוחד כדי שאוכל לקחת את אלי לבית החולים שיסירו לה את הגבס.

הרופא אמר לי להושיב את אלי על מיטת בית החולים כך שהאחות ואני נחזיק אותה בזמן שהוא יסיר לה את הגבס. באופן לא מפתיע, ברגע שהרופא הפעיל את המסור הרועש, אלי נבהלה והתחילה לבכות ולצרוח. ניסיתי לנחם ולהרגיע אותה, אמרתי לה שאני שם בשבילה, שזה תכף נגמר, שהיא במקום מוגן ושאני אוהבת אותה מאוד. לחשתי לה את כל האהבה הזאת ישר לאוזן, אבל כנראה שאלי לא יכלה לשמוע אותי בין כל ההמולה והפחד שלה. מרוב שהייתה אחוזה פחד, מילות הנחמה שלי ודאי נראו לה לא רלוונטיות בשום צורה.

כמבוגרים, אני ושאר האנשים שהיו בחדר הבנו שהמסור לא הולך לפגוע בה, ושמדובר בסיטואציה הכרחית אם כי לא נעימה שעליה לעבור כדי שתוכל להתרוצץ בלי גבס. אבל לא יכולתי להסביר את זה לילדה בת שנה.

היום אני מבינה שאלוהים פועל איתי באותה הדרך. הוא רואה את התמונה הגדולה, וזה דבר שאני לא מסוגלת לעשות. כשאני חווה זמנים קשים, מצוקה או כאב, אני תוהה למה הוא מאפשר לזה לקרות, למה הוא לא לוקח את זה ממני. אבל הוא יודע מה שאני לא יודעת. הוא יודע למה דברים קורים ואיך בסופו של דבר יתברר שהם לטובתי.

זמן קצר אחרי שאלי חזרה להתרוצץ בשמחה, כאבים כרוניים אילצו אותי לעזוב את העבודה שלי. בקושי יכולתי ללכת או לתפקד, והייתי מושבתת על הספה למשך כמה חודשים. זה היה נורא, ותהיתי איך אני יכולה להמשיך להתפתח, להיות פרודוקטיבית ולהרגיש יותר טוב. אז הזמנתי מהאינטרנט ערכת מתחילים והתחלתי ללמד את עצמי לרקום. הפקתי את המיטב מהמצב שהייתי בו, וכך גיליתי שמסתבר שיש לי כישרון יצירתי. אני מוצאת שזה מאתגר ומרגיע בו זמנית, וכיום אני נהנית לרקום דברים לאחרים, גיליתי שזה גורם אושר לי ולאחרים. משם המשכתי לקרוֹשֶה (סריגה במסרגה אחת) ואחר כך התחלתי לתקן את הבגדים שלי עם חוט ומחט. היום אני עושה את הפעילויות האלה כל יום- זו הדרך בה אני מתרגלת תפילה והרהורים.

להיות מושבתת בבית עם כאבים נוראיים נשמע כמו מצב עגום, אבל זה הוביל אותי לתחביב יצירתי ולשיפור עצמי באופן שלא הייתי יכולה בכלל לתאר לעצמי. אני חשה סיפוק כשאני מחפשת איך לגרום אושר לי ולאחרים בצורה הזאת.

חשבתי עוד על איך ניחמתי את האחיינית שלי בבית החולים, למרות שהיא בכלל לא הייתה מסוגלת לשמוע אותי. המון פחדים מלווים אותי לאחרונה, מעיקים עליי וגורמים לי להרגיש חסרת ביטחון לחלוטין. אני מתפללת ומוסרת לאלוהים את הפחדים האלה, אבל הם ממשיכים להיות נוכחים מאוד בחיי ולשתק אותי. כשהתפללתי אתמול בלילה, פתאום תהיתי מה בדיוק אלוהים אומר לי- וממש כמו אלי, אני לא רגועה מספיק בשביל להקשיב לו.

החלטתי פשוט להגיד בקול רם את מה שאני מדמיינת שאלוהים היה אומר, אילו יכולתי לשמוע אותו. פתאום חיבקתי את עצמי וחשבתי: “אני יודע שאת מפחדת, אבל תדעי לך שאת לא לבד. אני מחזיק לך את היד ומדריך אותך, ונעבור את זה יחד. בדרכי העדינה והאוהבת אני לא שופט אותך, וגם את לא צריכה לשפוט את עצמך. אני אוהב אותך“. הפחדים שלי נעלמו כמו שלג בשמש קיץ חמימה.

אני לא יודעת למה אני עוברת את התקופה הקשה הזאת עם פחדים, כאבים וקשיים כלכליים. אבל הכוח העליון שלי נמצא איתי! עכשיו אני יודעת את זה. הוא יודע מה שאני לא. ואולי, רק אולי, אני עוברת את כל זה כדי שאוכל לכתוב ואפילו לעזור לסקסוהוליסט אחר. ויכול להיות שמדובר בעניין אחר לגמרי שאין לי מושג לגביו.

כל מה שאני צריכה זה לסמוך עליו ולהיכנע בפניו. הוא יודע מה הוא עושה, ואני רק צריכה לקבל את זה.