במילותיה של סילביה

הדרך היחידה שהכרתי
מאת סילביה ג’יי (אז מפוכחת שש שנים) בכותרת המקורית – 1989

מודפס ב”חברים מספרים” 2007 בעמ’ 120-123כשהייתי ילדה קטנה, בערך בגיל חמש, אני זוכרת שישבתי על הברכיים של סבי וסירקתי את שערו. זה נתן לי כאלה רגשות שמחים, טובים. סבא שלי נפטר כשהייתי בת שבע. מאותו הזמן ואילך, היו לי בעיות בבית הספר. לא יכולתי להתרכז, הייתי חולמת בהקיץ והיו לי כאבי ראש. נהפכתי לילדה בודדה מאז שאיבדתי את אותם יחסים מיוחדים. לא ידעתי איך לקבל אהבה כמו שקיבלתי מסבי מאף אחד אחר, ולכן ניחמתי את עצמי בפנטזיות שלי, שבהן הייתי נסיכת פיות. הנסיך המקסים שלי היה מגיע ונושא אותי. היינו גרים בארץ של אושר נצחי, עושים מעשים נפלאים ומגלים אהבה זה כלפי זה.

הייתי ילדת “סנדוויץ'”. אחותי הגדולה הצליחה בבית הספר והיה אפשר לסמוך עליה. אחותי הצעירה הייתה מאוד יפה ומפותחת לגילה, לכן אנשים תמיד נתנו לה הרבה תשומת לב.

ניסיתי להיות כל אותם דברים שהאחיות שלי היו. דאגתי לגבי המראה שלי, וניסיתי להתחבר להרבה אנשים. מעולם לא התאמתי בחברת האנשים הפופולריים באמת, אבל גיליתי שתמיד אוכל להיות בקבוצת חברים של אנשים פחות פופולריים. נהפכתי להיות מאוד חברתית. כשהגעתי לגיל ההתבגרות, גיליתי שאם אפלרטט, יוכלו להיות לי הרבה חברים. הרגשות שמצאתי כשקיבלתי את כל תשומת הלב הזו, דמו לרגשות שהיו לי כשהייתי עם סבי.

פלירטוט היה הדרך היחידה שהכרתי כדי לתקשר עם גברים בעולמי. הרגשתי אשמה ובושה בגלל הדרך שבה פלרטטתי, אבל לא חשבתי שאני חכמה מספיק לדבר איתם על דברים אחרים שאולי עשויים לעניין אותם. נקרעתי בין הרצון ליחס לבין תחושת האשמה על הדרך בה זכיתי ליחס. היה לי מקום סודי בין ביתי לכנסייה, ששם צמח התלתן לגובה. ישבתי שם ובכיתי שעות. הרגשתי כל כך חסרת סיפוק ובודדה. ככל שהרגשתי חוסר סיפוק ובדידות, כך גדל הצורך שלי ביחס. ה”היי” שקיבלתי מהפלירטוט המשיך לגדול. גיליתי שפלירטוט הוביל להתגפפות. אף שהרגשתי “היי” מהתחושה המינית ומהיחס, הרגשתי עוד יותר תחושת אשם מההתנהגות שלי. הייתי הולכת למקום שלי ובוכה מבדידות ואשמה. במבט לאחור, אני רואה שנכלאתי בתוך הידרדרות כואבת.

כשהייתי בת שבע-עשרה, פגשתי בחור ששתה אלכוהול. מעולם לא יצאתי עם בחור ששתה מולי. הוא השתכר בפגישה השנייה שלנו, והחלטתי מיד שהוא צריך בחורה חמודה כמוני לעזור לו לא לשתות יותר מדי. הוא היה האדם הראשון שהיה לי סקס אתו, ונכנסתי להיריון. התחתנו בכנסיית חתונות גדולה. הוא הגיע באיחור, שיכור. נשבעתי שאתגרש אחרי שהתינוק ייוולד, אבל לא התגרשתי.

הוא תמיד הלך עם חבריו לשתייה. הרגשתי כעוסה ובודדה רוב הזמן. ניסיתי לחפש את האלוהים של ילדותי, שינחם אותי. אבל לא ידעתי איך למצוא אותו. התחלתי לפלרטט שוב, ומצאתי שהרגשתי השתפרה. הפלירטוט נהפך לתרופה שלי בכל פעם שהרגשתי רע.

ככל שהפלירטוט התקדם, התחלתי שוב לחשוב שיש שם נסיך על סוס לבן שייתן לי לחוש שלמה. התקדמתי מפלירטוט לפרשיית אהבים. בכל פעם שהייתה לי פרשיית אהבים, הייתי מתאהבת עד מעל הראש. הריגוש של הרדיפה היה מגיע עם שברון לב על היותי מנוצלת ועל אובססיה מול בן אדם שלא יכולתי לקבל. אשמה, בושה וחרטה היו רגשות שהייתי צריכה להתמודד עימם כל יום. הייתי מבטיחה לעצמי שאפסיק לעשות מה שאני עושה, אבל לא יכולתי. חיפשתי באופן תמידי אחר האהבה שנזקקתי לה, ושנאתי את עצמי על הגברים, על הסקס ועל חוסר היכולת להפסיק. הייתי מתפללת, ולאחר מכן מקללת את אלוהים מפני שלא יכולתי להפסיק. חשבתי שאלוהים לא מקשיב לי. הרגשתי כל כך חסרת תקווה, רציתי למות.

ניסיתי לקחת כדורי הרגעה כדי להפסיק את הכאב שבו הייתי שרויה, אבל זה לא עזר. הפסקתי לקחת תרופות והלכתי לפסיכיאטר, שעזר לי להסתכל על ההתנהגות שלי באובייקטיביות. הרבה אנשים עושים את מה שאני עושה. אם לכל כך הרבה אנשים יש פרשיות אהבים, זה חייב להיות נורמלי. מהרציונליזציה הזו התרתי לעצמי להתחיל לחפש שוב אחר הנסיך שלי. רגע לפני שנכנסתי להחלמה, נהייתי אובססיבית לגבי גבר אחד.

שנאתי להיות כל כך אובססיבית, ובעקביות נלחמתי לשליטה. האיש הזה ואני היינו בקרב תמידי על עליונות. לא יכולתי לקבל ממנו מספיק. התאווה הייתה כל כך חזקה. זה הרס אותי. שנאתי אותו. אהבתי אותו. הייתי צריכה לרצות אותו, אבל זה מעולם לא הספיק. הרגשתי כמו נרקומנית, מוכנה לצאת מהעור שלי כשלא קיבלתי טלפון ממנו. שנאתי את צורת החיים שבה חייתי, אבל לא יכולתי להפסיק. הרגשתי כל כך פגומה ובודדה. חשבתי שאני יודעת איך הגיהינום יראה. לבסוף ענה אלוהים לתפילותיי בכך שהראה לי פתרון. ברגע ששמעתי לראשונה על אל-אנון, ידעתי שיש להן את התשובה בשבילי. המצב המשפחתי שלי נהיה באמת מטורף. הייתה לי ילדה מכורה לסמים, והאיש שלי היה אלכוהוליסט. הלכנו לקבל עזרה, וכולנו סיימנו במרכזי טיפול שונים. היועצים אמרו לי שאני הולכת לטיפול מפני שאני תלותית, אבל אני ידעתי שהבעיה שלי היא בנים וסקס. רוב חיי ניסיתי להפסיק את ההתנהגות המינית שלי, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. הבעיה שלי שלטה בי.

עבדתי את תוכנית אל-אנון יום אחד בכל פעם, בניסיון לשלוט בתאווה שלי. המשכתי לפלרטט עם גברים אחרים. חשבתי שזה בסדר לפלרטט, והיה נראה שהחיים שלי משתפרים. לא הייתי ב”היי” יותר, וגם לא ב”דאון”. עם זאת, עדיין היו לי כמה בעיות עם הרגשות שלי.

ואז שמעתי על “סקסוהוליסטים אנונימיים”. מיד ידעתי שאני צריכה את התוכנית הזאת, אבל פחדתי מכך שאצטרך להיכנע. הייתי על רכבת הרים רגשית בשבוע שלפני הפגישה. בפגישת “סקסוהוליסטים אנונימיים” הראשונה שלי, גיליתי שהפלירטוט שלי הוא “היי”. אצטרך להפסיק את זה, אם ברצוני להיות מפוכחת מינית. למדתי שפלירטוט ואוננות, מלווים באשמה, החזיקו אותי מעוררת מבחינה רגשית ומנעו ממני החלמה אמתית. כשהייתה לי הנכונות לשחרר, אלוהים עשה את החלק שלו על-ידי הקלת האובססיה. הוא נתן לי הקלה מהאובססיה וצמיחה רוחנית מהיום הראשון שלי במפוכחות ב-1983.

אלוהים עשה נסים בחיים שלי דרך תוכנית שנים-עשר הצעדים של ההחלמה. אישי ואני עדיין נשואים. אנחנו מבינים את האיזון בין דאגה לעצמנו למען הנישואים שלנו לבין נתינה מעצמנו למען הנישואים. יש לנו קודם כול מערכת יחסים עם אלוהים, מכיוון שמערכת יחסים זו ממלאת את הריקנות שכל כך פחדנו ממנה וחיפשנו איך למלא. עם החופש שמצאנו, הגיעה היכולת לאהוב זה את זה בדרך חדשה ומרגשת. היחסים שלי עם אישי, בני ובתי חמימים, שונים וגדלים כל הזמן.

בעלי ואני נכנסנו לעסקים כדי לעזור לאנשים מחלימים. שמנו כל מה שהיה לנו בתוך המיזם הזה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פיזית. בטחנו באלוהים שיחדש את המשאבים שלנו. שנינו האמנו בתהליך ההחלמה שמציעה תוכנית שנים-עשר הצעדים. התמסרנו כדי לעזור לאחרים למצוא את הדרך שלהם לתוכנית הזאת. גם הבת שלנו הייתה בהחלמה ומעורבת בעסק שלנו. היינו מסוגלים לעזור לאחרים במשך שנים רבות.

יש לנו שלושה נכדים נפלאים, שאנו רואים לעתים קרובות. אני ממשיכה להפעיל את עסק עיצוב השיער שלי, אולי לכבוד סבי. הבן היחיד שלנו שנא אותי על מה שעשיתי. היום הוא קורא לי ומספר על הבעיות שלו. אני יכולה לומר שההבטחות התגשמו בשבילי. המשפחה שלי גדלה והתפתחה. פחד מחוסר ביטחון כלכלי עזב אותי. צמחנו רוחנית. חיים של חוסר אמון נעלמו להם. אין לי חרטות, ואני מסתכלת קדימה למה שכל יום מביא. אלוהים הסיר הרבה מהאנוכיות שלי ונתן לי ביטחון באמונתי שהוא יטפל בי ויביא לי בדיוק את מה שאני צריכה בשביל הצמיחה הרוחנית שלי. התפילות שלי נענו, מכיוון שאני עושה את הצעדים שנותנים לאלוהים לעבוד בחיים שלי. אני מרגישה שהתקווה שלי למציאת אהבה ולעשיית דברים טובים למען אחרים מתגשמת – יום אחד בכל פעם.

מרוצח שכיר לאדם מתוק מדבש

מאת סילביה ג’יי, כפי שסופר בשנים מאוחרות יותר בפגישות דוברים שונות 

זהו סיפורה של סילביה על מערכת היחסים המרפאה שלה עם בעלה, ג‘אן.

“הייתי ממש כועסת כשבעלי הגיע מאוחר ושיכור לחתונה שלנו. ‘אני אתגרש ממנו ברגע שהתינוק שלנו יוולד’, אמרתי לעצמי. אבל נשארנו יחד בזמן שהילדים שלנו גדלו.

עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, עדיין היינו נשואים. המשפחה שלנו הייתה במשבר. הבת שלי הייתה מכורה. בעלי היה אלכוהוליסט. אני הייתי מכורה למין, אז עדיין לא ידעתי את זה. האשמתי את בעלי. אתם יודעים, אם הוא לא היה שותה כל הזמן, לא הייתי צריכה לרוץ בכל מקום.

הגעתי למצב שחסכתי כסף כדי לשכור רוצח שכיר להרוג את בעלי. אך הבת שלי גנבה לי את הכסף בשביל הקוקאין שלה… חיפשנו טיפול לבת שלנו. במקום זה, שלושתנו נכנסנו לתוכניות טיפול נפרדות, שמומנו חלקית עם הכסף של הרוצח השכיר שלי.

ג’יאן ואני התחלנו לעבוד על הנישואים שלנו. הסכמנו להישאר נשואים עוד שישה חודשים. אחר כך הסכמנו לעוד שישה חודשים. אחר כך עוד שישה חודשים. אחרי כמה שנים, כבר לא היינו צריכים לעשות חוזים יותר. לשנינו, זה לקח הרבה פגישות, הרבה עבודה, הרבה טיפול, הרבה סבלנות, והרבה שיחות טלפון למנחים שלנו.

היום, בעלי הוא איש אדיב ומתחשב. הוא מסור לתוכניות ה-AA וה-S-Anon שלו. הוא מסור לעזרה לאחרים. יום אחד בכל פעם, אנחנו נשואים כבר יותר מ-65 שנה. וזה באמת תקופה משמחת. אני כל כך שמחה שלא הרגתי אותו. אני אסירת תודה שהוא עדיין כאן. אני אסירת תודה שאלוהים נתן לי בן זוג אדיב ומבין.