אהבתו של אלוהים ורצונו בחייה הם כל מה שהיא צריכה, וכל דבר נוסף הוא בונוס.
גדלתי עם הדחף להיות סבתא; אהבתי את הרעיון שיהיה לי משפחה וילדים. אקרה שם לבת שלי כמו של הילדה שיושבת בספסל האחרון בכיתה. הייתי בכיתה א’ הסתכלתי על מה שהייתי דלוקה עליו וחשבתי: “אם תהיה לנו בת, אני אקרא לה כמו שותפתי ללימודים שהיא מקום ראשון בכיתתנו.” חמוד, נכון? אני מגחכת כי הייתי רק בת חמש בעת ההיא.
האם זה הופך אותי לסקסוהליסטית? האם הייתה זו אובססיה או אהבת-ילדות ראשונה? ובכן תמיד אהבתי את ההרגשה של להיות מאוהבת. כן, אהבה… הדשא נהיה ירוק יותר, והשמש נראית בהירה יותר. וכאשר אני מסתכלת עליו, אני אוהבת שהוא ממרחק, מסתכל בחזרה. אני אוהבת את ניגון – נטול היעד – החד צדדי הזה. אני לא יודעת מתי זה הפך לאובססיה, אני לא יודעת מתי הטיפשות הזאת הפכה לחוסר שפיות.
עכשיו, רק כדי שאהיה ברורה: אני לא אומרת שאיני מסוגלת לאהוב. אני רק אומרת שאני אובססיבית לגבי הרעיון של להיות מאוהבת. אני תמיד צריכה מישהו שהוא “חומר לחתונה”. מישהו שאני יכולה להיות אובססיבית שתהיה לי איתו משפחה… התיקון המהיר. אז, אני אהיה בסדר. אבל האם זה באמת נכון? ובכן, הייתי מאוהבת יותר פעמים משאני יכולה לספור עם האצבעות שלי, אבל הבנתי שהאהבה נמצאת באי-הזדקקות, והתאווה בהזדקקות. זה אומר שכאשר אני “צריכה” משהו, זה הופך לתאווה. אם צריכה אותו, ורק אותו – זה לא אהבה. אני הופכת אותו לכח העליון שלי. מה קורה כאשר הוא נמצא בחיי? הוא מאכזב אותי, לא בגלל שהוא לא בעל יכולות, אלא בגלל שהוא לא יכול להזין את הרעב שלי לאלוהים. אני “צריכה” אלוהים, רק אותו, והוא יכול למלא את הרעב שלי לאהבה.
אז בעצם, אנשים הם כמו בונוס, הואיל והם לא מספקים את המשכורת הבסיסית שלי. אלוהים מספק את המשכורת הבסיסית שלי. אלוהיי, מעסיקי היחיד, הוא המשלם לי ומספק את צרכיי הבסיסיים, כך שאיני צריכה לדאוג לצרכים שלי. אני יכולה לתת ללא התאוות לתוצאות. בונוסים זה אופציה. כאשר יש לי אותם, זה נהדר, אך כאשר אין אותם, תמיד תהיה לי משכורתי הבסיסית, שהוא אלוהיי, וזה מה שהופך את החיים לכיפיים עבורי.
ארפיטה, דלהי, הודו
