ספרות על השיתוף בקבוצות עזרה לה ליישם גבולות ולשמור על פכחונה

אחד החלקים הראשונים בספרות שעליו הספונסר שלי המליץ, שאותו קראתי וגם עליו כתבתי את מחשבות שלי היה החלק בספר הלבן שנקרא ”מפגשים – כיצד זה עובד ” (ע”מ 185) ובמיוחד החלק שנקרא ”הנחיות למפגשים” (ע”מ 188-189). עמודים אלו הכינו אותי בצורה נפלאה לחיים שלמים של שיתוף והקשבה ראויים בפגישות SA. 

קבוצת הבית הקטנה שלי היא היחידה בכל המחוז כאשר כל החברים שלה הם גברים מלבדי. כשהייתי יחסית חדשה בקבוצה קראנו עוד קטע חשוב ”פגישות מעורבות” (ע”מ 178-179). שיתפנו בכנות על איך זה  היה להסתגל לכך שאישה הצטרפה לקבוצה. בלי קשר עין, בלי שמות, רק שיתוף כנה. אני זוכרת שהבנתי איזה הלם גרמה ההגעה שלי וכמה מסורה היתה משפחתי החדשה בנסיונה לשלב אותי כחברה שווה. זה היה לפני כמעט 6 שנים, ומאז כולנו שיתפנו בצורה פתוחה אך מכבדת. אני חבה לקבוצה זו את חיי על כך. 

המשפט ”הרם ידינו” (עמ” 179) הוא כשמישהו משתף מידי בפירוט ומוביל אותי כמכורה לתאווה ל”מחוזות שמעולם לא דמיינתי”. זה שימוש טוב בתכונה הזו. אישית מעולם לא הרמתי את ידי, אך היו פעמים שבהחלט רציתי. הרבה פעמים עזבתי בשקט פגישות מציפות. אני לא במקרה באס איי וחלק מהטריגרים אני פשוט לא יכולה להכיל. זה בהחלט איננו פגם אופי. לו יכולתי לפלס את דרכי בשמחה בעזרת כח רצון אל הפכחון לא הייתי צריכה להיות באס איי, ובוודאי לא הייתי כותבת עבור עלון אסיי. 

מה שאני מאמינה ומקיימת הוא ”אהבה וסובלנות היא הערך שלנו” (הספר הגדול עמ” 84). אני מוכנה להקשיב להכל כמעט, כל עוד אני לא מוצפת מידי. זה תפקידו של המזכיר לדאוג לכך שאנשים יידבקו בהנחיות המפגש. המקום שלי הוא להקשיב ולשתף בתורי, אך כשמפוכחותי בסכנה אפעל מייד. תמיד. הייתי בעבר השני מעל 40 שנה ואינני חוזרת לשם. 

קאת’י ס.