כשהייתי חבר חדש בחברותא, שמעתי דבר שגרם לי לצחוק ”אני נרקיסיסט שמתעב את עצמי”. חשבתי שזה מצחיק, אבל בו זמנית רציתי לבכות בגלל שההצהרה הזו היא באמת נכונה לגבי. אני סקסוהוליסט והרווחתי בדין את הכיסא שלי בSA. יש לי מחלה פאטלית, חשוכת מרפא ומתקדמת, מחלת נפש אמיתית. בנס בלתי מובן, התוכנית עזרה לי למצוא את דרכי לכוח העליון שהחזיר אותי לשפיות. אכן, כל מה שיש לי הוא למעשה דחייה מותנית רק להיום של המחלה הרוחנית שלי, אך זה עצמו נס מוחלט בעבורי. החלק האחר של הסיפור שלי הוא שאני הר געש מתפרץ. השנאה העצמית שלי הובילה אותי לכעסים בדרכים שהלכתי שהיו קרובים למוות וכן לנסיונות אובדנות ממשיים.

לפני ארבע שנים, קרתה תקרית שהדהימה אותי. אני מתמודד עם תחושת נחיתות עזה ביחס לגיסי. אחד מאחיה של אישתי הגיע לביקור והביא איתו קורא ספרים אלקטרוני מתנה לאישתי. היא אהבה את הקורא האלקטרוני שאני גם הבאתי לה בעבר אבל עכשיו המכשיר החדש שקבלה מאחיה האפיל עליו והיה טוב יותר. מחשש לתגובה אלימה מצידי, אישתי חששה לקבל את המתנה מאחיה. כשהיינו לבדנו, אמרתי לה שאני חושב שהמתנה היא מאוד נחמדה. אישתי אמרה ‘אתה לא מאוכזב?’, עניתי לה בקול שקול ורגוע ”למה עלי להיות מאוכזב? זאת תהיה תגובה כל כך לא בוגרת”.

שנינו היינו המומים מהמילים שיצאו לי מהפה, האם אני אחוז דיבוק? ההתנהגות הישנה שלי היתה לקחת פטיש ולנפץ את המתנה אם רק היתה אישתי לוקחת אותה. אך איכשהו, לתדהמת שנינו, נראה היה שהשתנתי. חשבתי על ההבטחה של הצעד העשירי, ”אם אכן השתדלנו בהתפתחותינו ננתפלא עוד לפני שנעבור את חצי הדרך…האם אלו הבטחות מוגזמות? איננו חושבים כך, הן תמיד תתגשמנה אם נפעל על מנת להשיגן”.

אני הבנתי, זה אכן היה נס, אך מתי זה קרה?, לאחר מחשבה והרהורים מצאתי את עצמי חוזר לצעד הרביעי. בפעם האחרונה שעבדתי על צעד זה אור האיר את נשמתי, והכוח העליון שלי עבר דרך קירות האגו שלי והגיע אלי. אני מאמין שבפעם הראשונה, הוא אפשר לי להתמודד עם מציאות שלא יכולתי לעצור אותה שהייתה נטועה עמוק בהוויתי. בליבה שהיתה באדם שבי, במרכז נשמתי, התחוללה מלחמת אזרחים.

שמעתי בעבר תיאור של המלחמה הפנימית הזו, לדוגמא-הדימוי לשני כלבים שרבים בניהם בתוך האדם והמנצח הוא הכלב שאתה מאכיל. במקרה שלי, המלחמה הזו היא בקנה מידה גדול יותר ובעל נטייה מרושעת.

ישנם שני צבאות שנלחמים על השליטה בי, בושה וגאווה. צבא הבושה יורה מטח בלתי פוסק של טילים הנקראים ‘ביקורתיות, פרפקציוניזם ופחד’. בלהט הקרבות המתנהלים בתוכי צבא הגאווה משיב אש בארטילריה כבדה של ‘היצטדקות, רציונליזציה, כעס וטינה’. אני עומד באמצעו של שדה הקרב של הקונפליקט האינטנסיבי הזה כילד קטן וחסר הגנה. ההתעללות שגורם הקרב הפנימי לילד הפנימי הזה מובילה לפרצי רגש בלתי צפויים כדוגמת דיכאון עמוק וכעס בלתי נשלט וכל מה שבנייהם. הכאב הוא כה בלתי נסבל שהוא מוביל אותי הישר אל חומר ההרדמה האהוב עלי, התאווה.

כשאני עושה את הפעולות הנדרשות בצורה נוקבת וחסרת פחד, הכוח העליון שלי חושף בפני את טבעה של מלחמת האזרחים הפנימית הזו. כשאני נוקט בפעולות הגורמות לי להסתכל על הבושה והגאווה שלי בהקשר של הטינות שלי אני מתחיל לראות איך הקונפליקט הפנימי שלי מוביל אותי לתאווה וכעס.

לדוגמא, לאחרונה קרה ששברתי את המראת צד ברכב שלי כשניסיתי לחנות, לצערי זה קרה לי כבר ארבע פעמים בעבר. כאשר אישתי העירה את תשומת ליבי למה שקרה הייתי מאוכזב והערתי לה הערה לא נעימה וסרקסטית. לא הרבה זמן לאחר מכן, הופתעתי כאשר שמתי לב שאישתי עדיין פגועה מההערה שהערתי אפילו שאני כבר לא זכרתי אותה. ברגע שהיא הזכירה לי את זה מצאתי לנכון לעשות על כך ספירת מלאי כדי לבחון את המקרה שהיה.

על מי כעסתי? על אישתי.

מה קרה? היא ירדה עלי והגזימה בתגובה שלה אלי אחרי שההערתי את ההערה הגסה שלי עליה. הבנתי שהייתי שיפוטי כלפיה זמן רב, אחרי שהבנתי את זה אני צריך לקבל את זה!.

איך זה השפיע עלי? מלחמת האזרחים הפנימית שלי הופעלה!, צבא הגאוה שבתוכי רעש וגעש. ”מי היא חושבת שהיא? אני נהג טוב יותר ממנה! לעזאזל! אני בכלל זה שלימד אותה לנהוג!”. בו זמנית, צבא הבושה גייס את הפחד איתו ואמר ”היא צודקת, אתה נהג גרוע, כנראה אחד הגרועים ביותר, תחשוב על זה, כמה אנשים שוברים כל כך הרבה מראות כמו שאתה שברת?”.

מה החלק שלי במקרה הזה? טוב, למעשה אני שברתי את המראה ברכב שלי! האם זה לא הגיוני שאישתי תכעס על ההוצאה הבלתי צפוייה שגרמתי לנו? (תאמינו לי, עם כל הטכנולוגיה החדשה בתוך מראות הצד, הן כלל לא זולות היום…).

איך מתבטאת האובססיה שלי? פחד! אני מפחד שהיא תאמר לי לא ליסוע לכנס של SA ובמקום להשתמש בכסף לתקן את המראה. התוכניות שלי ישתבשו, רצוני לא יעשה.

האם עלי לכפר על מה שעשיתי? בהחלט! מיד הודתי בפניה על זה שאני מצטער על ההערה הגסה והסרקסטית שלי כלפיה ועל השיפוטיות שהיתה לי עליה, היא הגיבה מיד בחביבות ואמרה ‘בוא נצטער על זה יחד’.

בכל פעם שאני עובר את התהליך הזה, הכוח העליון שלי עוזר לי להניח בצד את הדבר שחוסם את הקשר שלי איתו או עם אחרים או עם עצמי. באמצעות נס אמיתי, הילד הקטן שבתוכי ניצל משדה הקרב של אובססיה עצמית ומוצב בביטחה בשטחים בטוחים וניטרליים. אני יכול להשים לב ולהתמודד עם הטעויות שלי בעזרת ענווה ואהבה עצמית ומבלי להיסחף ”לתוך דאגה, חרטה או הירהור חולני” ((AA 86

למרות שאיני יכול (ואיני צריך) להבין איך מתרחש הנס שלי, הכוח העליון שלי יכול להחזיר אותי לשפיות. עשרים וארבע שניות בכל פעם (כך במקור, המתרגם), אני מתחיל להבין שזו תוכנית של פעולות, ואיך לעבוד את הצעדים זה שונה מאשר רק להשתתף בחברותא.

אלי, ביום זה, תן לי את השלווה לקבל את זה שאני פגום לחלוטין, אדם חביב שאינו טוב יותר או גרוע יותר מאחרים. תן לי להעניק חסד לאחרים ולעצמי וכן לעשות פעולות של אהבה במקום להאכיל את האובססיה שבתוכי. אמן