כניעה אמיתית אינה רק לבקש עזרה – זה להציע את עצמנו לתוכנית של אלוהים.

בתוכנית, בניתי את השריר של לבקש את עזרתו של אלוהים. עזור לי להישאר נקי! עזור לי להתרחק מהתאווה! עזור לי להיכנע! עזור לי! עזור לי! עזור לי! ככל שאני מחזק את השריר הזה – שלעיתים דורש פעולה של התמסרות מלאה – אני גם מסיט את התפיסה שלי לגישה עדינה יותר.

ראשית, אני מאמין שלאלוהים יש תוכנית עבורי – תוכנית לשמור אותי מפוכח מתאווה יום אחד בכל פעם. אז במקום לפנות לאלוהים כדי שיעזור לי, אני פונה אליו בשאלה “אלי, כיצד אוכל לעזור לך להשיג את התוכנית שלך עבורי”?

אחר כך, אני אומר בקול, “אני משקיט את המחשבות והרגשות האישיים שלי”. ואז אני אומר “אלי, דבר איתי והזמן אותי לעשות כרצונך”. ואז אני סוגר את פי ורק מקשיב.

בתחילה, השתיקה לא נוחה. הראש עדיין רוצה לרוץ, להתמקח, לחפש אישורים. אני מוצא את עצמי ברצון למלא את החלל בעוד מילים, עוד תפילות, עוד בקשות. אבל אני מתנגד לזה. במקום, אני נשען לתוך הדממה.

בתוך הדממה, משהו משתנה. האחיזה הנואשת משתחררת. דופק הלב נחלש. אני מתחיל לחוש – לא בקולות הרועשים. אלא בידיעה העמוקה – שאלוהים כבר התחיל להנחות אותי. התוכנית שלו אינה מוסתרת; היא בתהליכי התגלות. הצעדים אינם מסובכים; הם פעולות קטנות של אמונה.

אולי זה דחיפה ליצור קשר אל חבר בהחלמה. אולי זה תזכורת להישאר נוכח, לנשום, ולקחת כל דבר ברגע שלו. אולי זה שלום פנימי עמוק של ידיעה שאני לא צריך לפתור שום דבר – אני רק צריך לבצע את הפעולה הנכונה הבאה.

אני מבין שלשאול, “אלי, כיצד אוכל לעזור לך” זה לא המרדף אחרי עוד השתדלות או פעולות של לעשות יותר. זה רק הפעולה של לתת יותר אמון. המשמעות היא להיכנע בקרב ולהתחיל לצעוד לעבר ההבטחה שכבר הובטחה לי (המפוכחות).

אז, אני מקשיב. וכאשר התשובה באה – בין אם בלחישה, תחושה, או הזדמנות קטנה – אני לוקח אותה. כי ככה נראית שותפות עם אלוהים: לא התחננות לעזרה, אלל לצעוד לתוך התוכנית שלו בבטחון.