התאווה למין היא רק פן אחד מתוך הפנים הרבות שישנם בקוביית התאווה רב המימדית. המילה ‘תאווה’ אינה יכולה להיות מוגבלת להיבט המיני בלבד, שכן תאווה היא רק דחף חזק השולט בגישות שלנו. איני יכול להכחיש שהרעיון של תאווה עצמו הוא מורכב, מבלבל ומביך. איך יכול אדם שהוא מוגבל להקיף דבר שנחשב גדול ורחב יותר? אדם שהוא תלת מימדי חי בעולם שהוא בעל ארבע מימדים בעוד שהתאווה היא ישות בעלת מימדים רבים אף יותר.
בהתבסס על נסיוני בחיי היומיום, התאווה לובשת צורות וגרסאות רבות וצבעוניות, המתבטא בצורות שונות כמו אוכל, פרסום, כסף, שליטה, אינטימיות או תשומת לב. הרשימה היא אין סופית.הבעייה נמצאת בתגובה שלי לתאווה. לאחר ההתמכרות, ברגע שהיא תופסת מקום, היא מעוררת טלטלה עזה, תופסת את השליטה על חיי ויותר איני יכול להימלט מלסתותיה העצומות שקורעות כל דבר מחיי העומד בדרכן.
בכדי לתת דוגמא מעשית הנה חוויה מנסיוני האישי עם התאווה לתשומת לב ואינטימיות. הדוגמא ממחישה כיצד תאווה כמעט גרמה לי למות, כשהיא מתחילה תמיד מלכלות את הנשמה ואז עוברת לפגוע גם כן בגוף עצמו ומובילה אותו לקראת מוות.
אני סבלתי מתלות במערכות יחסים רומנטיות. הרצון לקבל אינטימיות ותשומת לב נהפכו להיות קריטים עבורי, לא יכולתי להרגיש בנוח ללא השגת ‘קשר רגיל’ עם מי שהייתי איתו במערכת יחסים, זה הוביל לרעב חזק ליחס עד כדי שהייתי משפיל את עצמי לצורך כך. בכל אופן, מערכות יחסים אלו התרוקנו במהירות בגלל הדרישות שהצבתי, וככל שהשגתי יותר כך רציתי עוד, מעגל מותח עצבים שהרג את נשמתי עוד ועוד עד שלבסוף טעמתי את חווית ההיקשרות לאדם מסוים שסמנה את הסוף.
כאשר גם מערכת היחסים עם אדם זה התפרקה, הלב שלי התרסק, מלווה בתחושת לחץ בחזה וקוצר נשימה. אני זוכר שמיהרתי לביתי, מנסה להסתיר את הדמעות שלי מכל מי שיכול לראות אותן, וכל העולם שסביבי הסתובב כאילו היתה רעידת אדמה. אני זוכר שעליתי במדרגות לדירה שלי, מותש וכואב, וכשהגעתי לדירה נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת, לאחר מכן התמוטטתי על הריצפה, בוכה במערבולת של צמרמורת וקור עז, למרות שהיתה תקופת קיץ חמה וחנוקה.
התאווה שברה אותי, היא נפצה את ליבי והשאירה אותי במצב של פחד משתק מקשר כל שהוא עם אדם אחר. התחושה של הדחיה שכמעט והרגה אותי פעם אחת יכולה להצליח בכך בהמשך ולשלוח אותי אל הקבר במסע ללא חזור.
תאווה למערכות יחסים, לתשומת לב, ולאינטימיות שקרית, כמעט והרגה אותי, איני יכול להדגיש זאת מספיק או לתאר זאת אחרת-התאווה הורגת!
לבישת גלימת התאווה היא למעשה לבישת גלימת התליין. כניסה למערכות יחסים עם תאווה פעילה היא כמו בליעת רעל שלא מתוך הכרה. חיים בצורה כזו הם למעשה ספירה לאחור עד להתפוצצות פצצת מוות, כשזה מתחיל בנשמה תחילה ואחר כך בגוף. אני לא אגזים אם אומר שהתשחררות ממערכות יחסים של תאווה היא מאתגרת ביותר. אני יצור חברתי מטבעי, חושק באנשים שסביבי וחושש רק מהמוות. לפעמים אני מתעורר בלילות מפוחד ומדמיין את המוות שלי או של הסובבים אותי. אני חושש מהבדידות, והתאווה משגשגת במרחב הזה במיוחד.
המחיר ששלמתי על לבישת ‘גלימת התאווה’ במשך שנים רבות היה אובדן השלווה. אני לא מרגיש לגמרי בנוח עם עצמי לבד. אני עדיין צריך קשרים אמיתיים עם אחרים. אולם סקסוהליסטים אנונימים היתה המפלט שלי, מקום שבו פגשתי נשמות נודדות שסבלו כמוני. נכנסתי לתוכנית הזאת כדי לברוח מ’גלימת התאווה’ שאם תחזור אלי שוב תהרוג אותי. אני גם בורח ממפלצת הבדידות שהשתלטה על נשמתי, אני לא אומר שאני מצליח במאה אחוז, אבל בפעם הראשונה בחיי, אני יכול להיות לבדי במשך זמן מה, אני יכול לוותר על הפחד, ואני יכול לחיות כל יום רק להיום. הצטרפתי לתוכנית מלא בבילבול, חשבתי עדיין שאני מכור לתאווה אך יכול לתפקד איתה.
התוכנית נתנה לי אפשרות, בפעם הראשונה בחיי אני משוחרר מהכוח שהיה לתאווה עלי, יש לי את הכוח לבחור. יש לי רצון חופשי!
הצעדים עשו זאת למציאות. הצעד הראשון חשף את חוסר האונים שלי מול התאווה, שאין לי דרך לשלוט בה וגם לא אוכל לשלוט בחיי אם התאווה פעילה. הצעד השני גילה לי כוח גדול ממני, חברותא וספונסר, הם סירת ההצלה שלי כאשר ספינת השפיות שלי טובעת. הצעד השלישי לימד אותי שאיני צריך לנהל יותר את ההופעה של חיי, ישנו במאי טוב יותר ממני, אלוהים אוהב שאכפת לו ממני, אלוהים כפי שאני מבין אותו!.
ההבטחות לברכות אלו נשמרות על ידי תרגול של צעדים ארבע עד עשר על בסיס יומיומי! אני צריך לנקות את הבית שלי ואת נשמתי באמצעותם, אמירת סליחה היא רק ההתחלה, אני צריך לקחת את כל התיקונים הקטנים שבחיי כדי לשמור על השלווה שלי. כל מה שגורם לי להיות ‘מופתע משמחה’.
מצאתי את אלוהים בזמן שעשיתי עבודת הצעדים עם חבר תוכנית, הצעדים ה-11 וה-12 נשאו פרי בחיי על ידי תפילה ועבודה מתמדת עם אחרים, וכל זה נעשה על ידי יציאה למפגשים, שמירה על הבית שלי נקי, כניעה לכוח עליון שלי ועבודה עם אחרים על בסיס יומיומי.
איני צריך יותר ללבוש את ‘גלימת התאווה’ כדי להעלים את הרגשות והתחושות השליליות. להיפך, אני צריך לחיות בלי הגלימה הזאת, להיתמודד עם המציאות של הכאב והפחדים שלי. להתעמת ולהתמודד איתם זה עדיף מאשר למות בגללם. במקום בריחה מתמדת אני עכשיו בבית. במקום להתמודד עם דברים לבד, יש לי אלוהים, יש לי אחווה שמספקת פיקוח ותמיכה, יש לי מקלט בטוח שמגן עלי מטביעה כאשר רגשות מציפים אותי. ואני אסיר תודה על כך.
עמיר מ. עיראק
