The Most Unbelievable Thing in the Universe

הדבר הכי בלתי ייאמן ביקום

בזמן שהשתתפתי בסדנת שנים עשר הצעדים בסוף השבוע שעבר, הייתה לי את הזדמנות לחלוק את הניסיון, הכוח והתקווה שלי בנושא כפרה. לאחר הסדנה, התבקשתי לרשום את השיתוף שלי עבור מגזין ESSAY אשר מופיע כאן:

כאשר התחלתי את עבודת שנים עשר הצעדים לראשונה לפני מספר שנים, הגעתי לצעד התשיעי בחסות ההדרכה של הספונסר שלי וכמובן, בחסדו של אלוהים. לאחר שהשלמתי לבצע את כל הכפרות (אף אחת מהן לא באה לי בקלות) אני הלכתי לבית הוריי ביום אחד. רגע לפני שהגעתי לשם, פגשתי את השכן שהתעלל בי מינית כשהייתי בן 10. מיד הרגשתי את הטינה צפה בי כשראיתי אותו מתקרב אלי ממרחק. מיד הפניתי את מבטי ממנו וצלצלתי בפעמון הדלת של ההורים כדי לברוח מהמצב הזה.

באותו ערב, שיתפתי בפני הספונסר שלי את המקרה הזה והוא המליץ לי להתפלל כל יום עבור האדם הזה שהתעלל בי. אז עשיתי זאת. הייתי צריך להתפלל עבור השכן שלי בוקר ולילה במשך שנה עד שהכוח העליון שלי סוף סוף לקח את הטינה שלי ממני.

כחודש לאחר מכן, ביקרתי שוב את הוריי. הם הזמינו אותי לארוחת צהריים ובילינו יום נחמד ביחד. כאשר הגיעה שעת הערב המוקדמת, אמא שלי ביקשה ממני לקנות משהו לארוחת ערב במכולת קרובה. זו הייתה בקשה יוצאת דופן מכיוון שאמא שלי בדרך כלל אף פעם לא מחמיצה את ההזדמנות לעשות את הקניות בעצמה. עם זאת, היא סיפרה לי באותו היום שהיא לא הרגישה טוב וביקשה ממני לעשות קניות בעבורה.

אז הלכתי למכולת הסמוכה. כשנכנסתי ראיתי את השכן שלי יושב ליד שולחן מול המאפייה הסמוכה. נאלצתי ללכת ממש מולו כדי להיכנס לחנות. כשחלפתי על פניו, היה לי חשד שלא מדובר בצירוף מקרים. במהלך הקניות במכולת, למדתי מהכוח העליון שלי שהגיעה היום והשעה לסלוח לשכני. כל הדרך לקופה שוחחתי עם עצמי ועם הכוח העליון שלי האם הייתי מוכן לסלוח היום. בהתחלה התנגדתי. אבל אמא שלי אמרה לי ללכת למאפייה ולהביא כמה לחמניות לארוחת הערב.

בזמן שהזמנתי את הלחמניות שלי מהמוכרת, השכן שלי ישב ממש מאחורי. באותו הרגע נכנעתי מול התנגדותי בהימנעות מביצוע כפרה זו ומול הרצון של הכוח העליון שלי. קיבלתי את הלחמניות מהמוכרת, שילמתי עליהם, הסתובבתי והלכתי לעבר השכן שלי בשולחן ממול. פניתי אליו באדיבות בשמו הפרטי ושאלתי אם הוא מזהה אותי. הוא זיהה אותי מיד, למרות שאנחנו לא התראנו או דיברנו זה עם זה מעל 40 שנה. שאלתי אותו אם יש לו זמן עכשיו כי הייתי צריך לדון איתו על משהו. הוא הסכים. לאחר מכן סיפרתי לו בשלווה ובסבלנות מה קרה באותה תקופה.

“ורנר, הייתי בן 10 כשצלצלתי בפעמון הדלת שלך. פתחת את הדלת באותו הזמן והסברתי לך שאני רוצה לבקר את אחיך, הרמן. אמרת לי שאחיך עדיין לא בבית, אבל אני מוזמן לחכות לו. אחר כך הלכנו יחד למרפסת.”
באותו הרגע הרגשתי שורנר נהיה מאוד חסר מנוחה. למרות זאת, המשכתי את הסיפור שלי בעדינות ובתשומת לב.
“על המרפסת שלך הייתה תל גדול של חול. הלכנו לעברו ואז שנינו התיישבנו עליו. לפתע קמת והורדת את המכנסיים שלך. תפסת את ידי ונתת לעצמך ליפול שוב על התל הזה. לאחר מכן, אוננת לעצמך עם היד שלי.”

כשאמרתי את זה, הוא הגיב באימה ובהכחשה. הוא טען שזה לא נכון. אחר כך הסברתי לו שאני לא כאן כדי להאשים אותו. לקחתי את ידי השמאלית והנחתי אותה על ידו. אמרתי לו שאני לא כאן כדי להאשים לו, אבל שסלחתי לו. כשהוא שמע את זה, הוא מיד התחיל לבכות ונשבע שהוא לא עשה את זה שוב. אחרי זה, אמרתי להתראות והלכתי, משוחרר מכל טינה.

עד היום, אותה טינה כלפי השכן שלי שנשאתי בתוכי למעלה מ-40 שנה מעולם לא חזרה. אני חייב את הנס הזה רק לתוכנית הנפלאה הזאת, לספונסר שלי וכמובן, בעיקר לכוח העליון שלי.

דטלף, דיסלדורף, גרמניה

Total Views: 82|Daily Views: 1

Share This Story, Choose Your Platform!