יש מסר נפלא של רוי ק’ שנקרא “ספינסור ופיכחון קבוצתי”. (אם אתם חברים חדשים בתוכנית, רוי ק’ הוא המייסד של החברותא שלנו). במסר זה, רוי ק’ משתף על המטרה הנעלה ביותר של הספינסור. שהיא לא רק לוודא שאנשים ממשיכים לבוא, וגם לא כדי לשמור אותם מפוכחים, כי רק כוח עליון יכול לעשות זאת. לפי רוי, המטרה הנעלה של ספינסור היא אפילו לא לעבוד על הצעדים, למרות שזה חלק בלתי נפרד מזה. הוא אומר שהמטרה הגבוהה ביותר של ספינסור היא להביא גברים לחיבור האמיתי ולהביא אותם לדרך חיים שבה הספונסי שלהם יוכל גם הוא לחוות את החיבור האמיתי הזה.

מציאת החיבור האמיתי היא הדרך שבה התפכחתי לפני ארבעה עשרה חודשים. זה קרה אחרי שמונה שנים בתוכנית ללא מפוכחות. כשהצטרפתי לראשונה ל-SA לפני שמונה שנים, תכננתי להגיע למפגש פעם בשבוע. זה כל מה שחשבתי שנדרש כדי להתפכח.

לאחר מכן שמעתי יותר על הצעדים. ולאחר שקראתי אותם, הייתי נחוש עוד יותר לא לבצע אותם. לטינות ולפחדים שלי לא היה שום קשר לשימושים שלי באינטרנט או לאוננות.

אפילו גרוע מכך, ראיתי כמה חברים בתוכנית שהפכו אותה לדרך חיים. החברים האלו היו מאוד קיצוניים בכך שנתנו לצעדים להפוך לחלק מחייהם השגרתיים. הייתי נחוש לא לעשות את זה. וכך חייתי בבעיה בשמונה השנים הבאות.

אני זוכר את הפעם הראשונה שקיבלתי שיחה מאחד מהחברים האלה, שהפכו את התוכנית לחלק משמעותי מחייהם. היום הוא הספונסר שלי, והוא היה האדם הראשון בתוכנית שהתקשר אליי אי פעם. כשראיתי את שמו בשיחה המזוהה, חשבתי: “למה לעזאזל הוא מתקשר אליי?”

עניתי לטלפון, ולתדהמתי הוא לא דיבר על שימושים. הוא התקשר רק לומר שלום ולדרוש בשלומי. הוא עודד אותי להתחיל להתקשר לאחרים.

למרות שבסופו של דבר הרגשתי יותר בנוח להתקשר לחברי תוכנית, את שמונה השנים הבאות העברתי בשימושים. היה לי פיכחון של שבוע או שבועיים בלבד, הוא היה באיכות ירודה. עבדתי על כמה מהצעדים עם ספונסרים שונים, אך ללא התקדמות. חשבתי שזה בגלל שהספונסרים שלי עברו מקום או לא היו טובים מספיק.

פעם אחת, הספונסר הקודם שלי לגמרי שכח שהוא מספנסר אותי. ואז הוא נפל, וביקשתי מהכוח העליון שלי להנחות אותי לספונסר חדש. כך התחלתי לעבוד עם נותן הספונסר הנוכחי שלי.

אבל הסיבה האמיתית לכך שלא התקדמתי בצעדים הייתה כי לא לקחתי אחריות על התוכנית ולא עשיתי את מה שנדרש. בסופו של דבר התחלתי לקחת את הצעדים ברצינות -ועכשיו אני עובד עליהם באופן פעיל. הדבר שנתן לי את הנכונות לעבוד על הצעדים היה החוויה של החיבור האמיתי. ואני מודה לכוח העליון שלי על כך.

במהלך שמונה השנים האחרונות עברתי הרבה נסיבות לא פשוטות. אני לא אפרט אותן כי בסופו של דבר אין להן קשר להתנהגות שלי. אני מתנהג כך כי אני מכור, וגם אם אף אחד מהדברים האיומים האלה לא היה קורה, עדיין הייתי מכור והייתי מתנהג בצורה הזו.

אין לי שליטה על התאווה, ולכן לפני כמה שנים נפטרתי מהמחשב הנייד שלי. אחרי זה, אם רציתי להשתמש בתאווה באינטרנט, הייתי צריך ללכת לחנות ולקנות מחשב נייד חדש. ככל הנראה קניתי 15 עד 20 מחשבים ניידים כי הייתי נואש להשתמש. כעת כאשר אני מפוכח, אני מבין שניסיתי למצוא את החיבור האמיתי דרך האינטרנט שיקל על החרדה והכאב שלי.

ביצעתי כפרה אל מול חנות האלקטרוניקה השנה על כל המחשבים הניידים שקניתי ואז החזרתי כשחשתי טיפש אחרי נפילה.

בזמן הנפילה האחרונה שלי ב-2023, אדם מפוכח שאל אותי שתי שאלות חשובות: “מי בתוכנית אוהב אותך?” ו”האם אתה מוכן להעביר את מה שקיבלת לאדם הבא?”

לשאלה הראשונה -לא הייתי בטוח אם מישהו בתוכנית אוהב אותי. ולשאלה השנייה – ובכן, אי אפשר להעביר משהו שאין לך, אז לא עמדתי להעביר כלום כי לא הייתי מפוכח.

אבל אז חוויתי מה זה אומר להיות נאהב בתוכנית. לכל אחד מאיתנו, זה עשוי להיראות שונה. בשבילי, זה היה האדם הזה שמתקשר לדרוש בשלומי מתוך ידיעה שאני לא מרגיש טוב. הוא היה מוכן לענות כשהתקשרתי, ואם לא היה יכול לענות, הוא תמיד חזר אליי. כל פעם. הוא היה מוכן להקשיב לשטויות שלי ואז לשתף את “הנסיון, הכוח והתקווה” שלו. הוא לא עשה משהו מסובך במיוחד, אבל עשה את זה בעקביות.

חשתי לא מעט חוסר תקווה בשנה שעברה וכמה פעמים אף רציתי להתאבד. גישת 12 הצעדים אינה טיפול, ו-SA אינה קו חם להתאבדויות. אני משתף את זה רק כדי לתאר את המצב שלי ולהסביר למה היה כל כך חשוב לי לחוות את העקביות של הדאגה שהאדם הזה נותן לי ולאחרים בתוכנית.

כשאני התקשרתי וסבלתי, הוא היה מעודד אותי לפנות למישהו אחר בתוכנית ולשאול לשלומו, במיוחד מישהו חדש.

האיש הזה לא היה הספונסר שלי. זה נפלא שיש ספונסר ושיש חיבור עם הספונסר. אני גיליתי שיש גם הרבה מה ללמוד מאנשים מפוכחים אחרים בתוכנית בנוסף לספונסר שלי.

בספר הגדול בפרק “הסיוט של ד”ר בוב”, הוא מדבר על עבודה עם אחרים (ראו AA, עמודים 180-181). הוא מפרט את הסיבות לכך שהוא עובד עם אחרים: 1) מתוך תחושת חובה, 2) כי הוא נהנה מזה, 3) כדי להעביר הלאה את מה שניתן לו בחינם, ו-4) הוא רואה זאת כביטוח נגד מעידות בהחלמה שלו.

למרות שאני כיום ספונסר של מישהו אחר ואוהב אותו מאוד, לא חיכיתי עד שיהיה לי ספונסי כדי להביע אכפתיות לאחרים בתוכנית. גם בלי ספונסי, אני יכול להעביר הלאה את מה שקיבלתי לאדם הבא. ואני חוויתי את מה שד”ר בוב חווה בעבודה עם אחרים.

זה באמת נכון שכל פעם שאני עושה משהו כדי להעביר את המסר לאחרים ומבטא אכפתיות כלפיהם, זה מעין ביטוח נגד חזרה לשימוש. ד”ר בוב השתמש במילה “מעידה” (slip), אבל אני מעולם לא חוויתי מעידה – רק נפילות גדולות. אז אני חושב רק במונחים של נפילה. בשבילי, כל פוליסת ביטוח תקפה ל-24 שעות בלבד. עד כה, לקחתי בערך 425 פוליסות ביטוח.

לאחרונה, מצאתי את עצמי עם הערכת ביצועים נמוכה בעבודה, קשיים כלכליים וחיפוש מקום מגורים חדש.

בעבר, כל אחד מהדברים האלה בפני עצמו היה תירוץ מעולה ליפול. כולם יחד בזמן אחד הם יותר מדי בשבילי להתמודד.

אבל באותו זמן שבו התמודדתי עם כל זה, עבדתי על הצעדים ותרגלתי אהבה ואכפתיות לאחרים בתוכנית.

שבוע לאחר קבלת ההערכה הנמוכה שלי בעבודה, קיבלתי הודעה מאדם בתוכנית שאמר לי שהוא השלים את השבוע הראשון שלו בפיכחון אמיתי מאי פעם. איזה דבר מדהים. יכולתי להשתתף בשמחה הזו לא כי אני הספונסר של הבחור הזה, אלא כי אני חבר בתוכנית שאוהב ואכפת לו ממנו. ואז, על אותו משקל, יכולתי גם לחזור לספונסר שלי ולשתף אותו בחדשות על כך שאדם זה חווה את השבוע הראשון שלו בפיכחון כאדם בוגר. וכך גם הספונסר שלי זכה להשתתף בשמחה הזו כי יש לנו חיבור אמיתי.

אבל להיות חבר עבור אחרים ולקיים חיבור אמיתי דורש הרבה יותר מאשר לחגוג דברים טובים. זה אומר להתקשר לאותו אדם כשהוא עצוב. וכשהוא עונה לטלפון ובוכה ואין לי שום דבר חכם או מנחם להגיד, אני פשוט נשאר על הקו ומקשיב לדמעותיו. (וכשאני הייתי צריך לבכות, אחרים עשו אותו הדבר בשבילי.)

אני רוצה יותר מהרגעים האלה, גם של החגיגות וגם של העצב העמוק שבו אין לי מה להציע מלבד להקשיב בשקט. כשאני מוכן לפעול לפי העקרונות המפורטים בספר הגדול, אני יכול לחוות חוויה רוחנית יחד עם גברים אחרים.

אחת מהקלטות המסרים האהובות עליי היא של חבר מניו ג’רזי שהתפכח בשנת 2010. הייתה לו חוויה דומה לשלי של להיות בתוכנית זמן רב מבלי לחוות פיכחון. אפילו ותיקים לא רצו לדבר איתו כי הוא היה במצב לא טוב. אבל בסופו של דבר הוא מצא את החיבור האמיתי. ובשיחה, הוא אמר שני דברים על עבודה עם אחרים שתמיד זכרתי:

ראשית, הוא דיבר על המסורת החמישית, שאומרת: “לכל קבוצה יש מטרה עיקרית אחת בלבד – להעביר את המסר לסקסוהוליסט שעדיין סובל.” הדובר אמר שאני לא יכול ללכת מדלת לדלת בשכונה שלי ולשאול, “שלום, האם יש כאן סקסוהוליסט שעדיין חולה?” מספיק גברים שסובלים כבר נמצאים בפגישות. אז אם אני רוצה להעביר את המסר של התוכנית ולעזור למישהו, אני יכול להתחיל עם אלה שנמצאים כבר בפגישה שבה אני משתתף.

הדבר השני שהוא ציין הוא שהעברת המסר תיראה שונה אצל כל אחד מאיתנו. “הניסיון, הכוח והתקווה” שלנו לא יהיו זהים. הדבר החשוב שהוא אמר כאן הוא: “בין אם אתה טיפוס של אהבה קשה או של אהבה רכה, ודא שהאהבה שלך חשובה יותר מהקשיחות שלך.”

היום אני יכול לומר שמה שמחזיק אותי מפוכח הוא, ראשית, עבודה על הצעדים. ושנית, לדעת את התשובות לשתי השאלות האלה: “מי בתוכנית אוהב אותי?” ו-“האם אני מוכן להעביר הלאה את מה שקיבלתי לאדם הבא?”