להיות חשופה לחלוטין לפני אלוהים עם נכונות רחבה שהוא יקח את הפגמים שלה נתן לה חוויה רוחנית הכרחית

אני באס איי במשך חמש שנים, ואני מפוכחת שלוש שנים. עבדתי 12 הצעדים עם ספונסור שלי מתוך ספר צעד קדימה לפעולה. אני מודעת היטב שישנם עוד שיטות שמשתמשים בהן באס איי, אך אני יכולה להתייחס רק לסיפור שלי (שאני מניחה שהוא כנה מאד). זאת שיטה מפורטת, מחמירה עם חשבון נפש מעמיק, בעתים קרובות כואבת, אך מתגמלת עד מאד ונהדרת בכל זאת ומושתת מאד על ספרות. המאמר הזה הוא על עבודת צעדים חדשה ביותר ומאומצת שלי בלהתחיל צעד השביעי. הכותרת מתייחסת לכמעט חווית אור לבן שביל וו’ חיווה, אשר מעולם לא אירע לי, עד עכשיו.

אפרוס את זה בהכשר של הנושא של מהדורה זו ”כנות מחמירה”. מסרתי את חיי לאלוהים כפי שאני מבינה אותו כאשר הייתי בת תשע או עשר. אני בהחלמה זמן רב בחברותא אחרת, בה עשיתי צעדים שש ושבע לפני הרבה שנים ואמרתי תפילת הצעד השביעי ברוב הבקרים מאז. אבל אמרתי אותה בלי מפוכחות מינית ובלי כנות מחמירה שהיא חלק מהותי של פיכחון של אס איי. אני יכול לטעון בכנות שתמיד עשיתי כמיטב יכולתי עם האור שהיה לי אז. זה היה דומה לעמידה בחדר אפל עם גב אל החלון. פה ושם היה אור. אז הסתובבתי והסתכלתי אל השמש! כך אני מרגישה עכשיו.

מה שעשיתי, בדרך הטובה של אס איי, היה להפוך את עצמי מוכנה לקבל מתנה זו מאלוהים כפי שאני מבינה אותו דרך עבודת צעדים קפדנית במשך הזמן. צעד הרביעי היה די קל. כבר ידעתי שנטרתי טינות, שהייתי לא כנה, אנוכית ומפחדת. צעד החמישי היה כואב וחיוני. זו היתה התחלה של כנות מחמירה כפי שאומרים: ”אנחנו חייבים להיות כנים לחלוטין עם מישהו אם אנחנו מצפים לחיות חיים ארוכים או שמחים בעולם הזה” (ספר הגדול, עמ’ 73-74). אבל זה לא היה ששינה אותי. למדתי היטב ובאמת בצעדים ארבע וחמש אמירה מפורסמת ”זה לא הם”. זה הרשים אותי מאד יותר מתמיד מי אני ומה צריך להסיר בדחיפות. זה שיכנע אותי ש”זה באמת נורא להודות אשר עם כוס ביד, עטפנו את עצמנו בבולמוס כזה של שתיה הרסנית שרק מעשה נס יכול לקחת אותו מאיתנו (12&12, עמ’ 21).

זה התבסס עבורי בעבודת צעד השישי שלי, אשר קבעה עמוקות את מה שהיה צריך להסיר, וחיזקה את נכונותי המוחלטת להסירו, אך רק בשלב ראשוני, במידה רבה באופן תיאורטי. היא נתנה לי רשימת תפילות שאנחנו כתבנו ביחד כדי שפגמים יוסרו, מה שהיה תחילה של שינוי אמיתי, במקום לימוד והתבוננות.

השבוע הזה, עשיתי עבודה ראשונית בצעד השביעי: קוראת חלק המבוא לצעד קדימה לפעולה, וכמה שהספקתי, חלוקות של חברים. קראתי שתים הראשונות. זו היתה חוויה רוחנית מעוררת השראה, אמיתית, ועמוקה ביותר בכל חיי! ועשית כמיטב יכולתי שיהיה לי קשר עם אלוהים מאז שהייתי בת תשע או עשר! אבל כאן נפל לי אסימון. סימנתי כמעט כל מילה בקטעים הללו.

פסקה זו היתה תמצית של כנות מחמירה: כל טריק קטן, גלגל שיניים ורציונליזציה שהשתמשתי בהם כדי להסתדר בחיים נחשף בצורה נהדרת. לא היה מקום להסתיר או להצדיק את עצמי, עמדתי לפני אלוהים, נחשפת לחלוטין עם שתי שאלות בוערות: אם זו באמת אני? ואם אני מוכנה עכשיו שחבר שגיליתי אותו לאחרונה יקח את הכל, עם שורש וענפים?

באמת ואמיתה, ”כאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע”. ”שורשים שלי אחזו בקרקע חדשה”. אכן, ”כאשר לא היה לי אף אחד חוץ מאלוהים, מצאתי שאלוהים הוא מספיק למדי”.