februari-2022-His Former Drowning Has Become Today's Newcomer's Hope

הכלי של נתינת משמעות לעברנו הכואב

בהתמכרותי הפעילה הסיסמא שלי הייתה – “להיות לבד בגן עדן זה קשה יותר מלהיות עם בחורה בגיהנום”. בילדותי המוקדמת לא יכולתי לדמיין עולם ללא בנות. לעגו לי על כך ששיחקתי עם בנות ולא עם בנים. למי היה אכפת, מבחינתי, נהניתי בתמימותי לשחק עם בנות. 

אבל בהדרגתיות, ההנאה הילדותית התמימה הפכה לבוץ עמוק של אומללות. טראגי, טראגי, טראגי. עם התבגרותי, התאווה גנבה את התמימות הילדותית והביאה אומללות במקום. שמחה פנימית הפכה לקליפה רקובה, הייתי נראה טוב מבחוץ כשבפנים הכל היה מסריח ומלא בכאב. 

חיפשתי נחמה בכך שעברתי מחיבוק של אדם אחד לאדם אחר, אבל הגוף, הלב, והנשמה שלי כאבו והיו ריקים. הגרוע מכל היה הסבל הרוחני, הנשמה שלי הייתה מלאה בכאב ומרד. 

אבל, במהלך הירידה אל מעמקי התהום, נתקלתי, יום אחד, בשפיץ קטן שמהר מאוד הפך להיות מקום מקלט. מצאתי חברים פצועים כמוני שם, אך הם היו שמחים, רוקדים ואור עמוק זוהר מעיניהם. זה היה כל כך מחזק לראות אנשים שפעם חיו בצילה החשוך של התאווה, ועכשיו הם שמחים ורוקדים בחופשיות. זה היה ציון דרך של אחד החברים, וזו הייתה הפעם הראשונה שצחקתי ורקדתי, חופשי מהשפעות של התאווה. הודהמתי מהשמחה שנבעה מכך, החופש מהחושך היה אפשרי, השמחה הזו הייתה אפשרית. אחריי תקופה ארוכה של יובש בתוכי, התחיל להופיע שוב אביב. בימי ההחלמה המוקדמים שלי, התלהבותי הייתה קטנה, חסרת רוחניות. היו רק מילים. אבל אז ניסי ניסים- התחלתי לחיות את השמחה שחוויתי באותו הלילה. צחקתי בלי לשמור על איפוק, בלי הצגות, בלי חרדה, לצחוק מעומק ליבי. ואז ניצת אור חדש גם בעיניי, האור של התקווה. 

האם אי פעם נהניתם משתיית כוס מים? ממנוחת צהריים? ממשב רוח בבוקר או מהשלווה של אור השמש לפני השקיעה? אם הייתם שואלים אותי שאלות כאלו לפני שנה, הייתי חושב שהשתגעתם. אבל אם היום הייתם מהרהרים בנפלאות פשוטות כמו אלו, הייתי אומר שרכשתם חכמה. ומי יודע, אולי אחד היסודות של השמחה המגיעה מהתכנית קשור להבחנה בין הידע של אתמול והחכמה של היום. 

בשבילי, המפתח לשמחה הוא לחיות ברגע הזה. גילוי האמת הזו היה מתנה מאלוהים. הרבה אנשים חושבים ששמחה באה מהישגים, או מהצלחה לטווח הרחוק. אבל בשבילי כל ניסיון חיי– הטוב, הרע והמכוער– הן הקרקע לאושר: אני לא מצטער על העבר ולא מפחד מהעתיד. הגעתי לשפל בו הייתי נכון ללמוד, והתכנית לימדה אותי. למדתי לחיות עם החוזקות והחולשות שלי; שמח להיות עצמי, שמח עם מה שיש לי. אני כן שואף לשיפור בכל תחומי חיי ואני מתפלל עבור זה, אבל אני לא יושב ומחכה לזה. 

הפצעים הישנים עדיין שם, פיזית ורוחנית, ותמיד ישארו. אבל שמעתי מישהו שאמר פעם שהצלקות שעל גופו של הספורטאי הן קישוטים. זה נכון גם עבורנו. כל פצע על גופנו הוא תקווה לחבר החדש; הוא אומר שהוא או היא, לא לבד.

אמין א'. איראן.

Total Views: 272|Daily Views: 1

Share This Story, Choose Your Platform!