שמי דיויד ואני סקסוהוליסט. ובחסדי הכוח העליון שלי, תאריך ההתפכחות שלי הוא ה-2 באוגוסט 1988, שעליו לעולם לא אוכל להיות אסיר תודה מספיק. הקרדיט הזה מגיע לכוח העליון שלי, זה בטוח. במהלך ארוחת ערב ישבתי וחשבתי על השלושים ואחת שנים, חמישה חודשים ושמונה ימים שעברו עלי. וכל אחד מאלה בדרכו שלו היה נס. וזה המעט ממה שאני רוצה לחלוק הערב. אמרו לי שלאחר שנת הפיכחון הראשונה שלי שזה רק ילך וישתפר. וזה היה התיאור הפשוט של החוויה שלי בסקסוהוליסטים אנונימיים, שזה רק הולך ומשתפר.

במהלך המסר שלי אני אשתמש ב”מהו סקסוהוליסט ומה זה פיכחון מיני?” כמסגרת כללית, ואצעד לפי דרך זו. בפגישה הראשונה שלי קראנו לא פעם את המסרים הבאים. “אנחנו יכולים לדבר רק בשם עצמנו.” כפי שכבר שיתפו דוברים אחרים וכפי שאדם אחד מתאר זאת בבהירות, אם אלכוהוליסטים אנונימיים הוא הבית האחרון ברחוב עבור מי שזקוק לו; סקסהוליסטים אנונימיים היא החצר האחורית מאחורי הבית האחרון בבלוק. אחד מרגעי הבושה שלי בתוכנית הזו, אגב, הוא כאשר הספונסר שלי אמר, “דייוויד, הוא אמר לי, ‘ אתה מונע ממאה צורות של פחד, אשליה עצמית ורחמים עצמיים’. תכתוב מאה צורות של פחד.” ומצאתי רק שבעים ושתיים. אני עדיין נושא בנטל הזה עד היום.

הרבה מהדברים שאנחנו חווים מול עצמנו, אחד מול השני, בפגישות שלנו, בספרות שלנו, במפגשים כאלה, הוא מעבר להבנה של חלק גדול מהחברה שלנו. זה ממשיך להשתנות. למרות זאת, אני מודע היטב לכך שלעתים קרובות אנחנו עדיין מרגישים לבד. זה כל כך חשוב להיות ביחד, ואכן אנחנו היחידים שיכולים לדבר בשם עצמנו. אחד הדברים שנותנים לנו כוח להמשיך במה שאנחנו עושים, על בסיס יומי, זה מה שנמסר לנו מאלכוהוליסטים אנונימיים. כי כשזה התחיל ב-1935, זה היה פחות או יותר אותו מצב. אלכוהוליסטים היו מקרה אבוד. לא הייתה תקווה. והמצב לא עמד להשתפר. אלכוהוליסטים אושפזו במוסדות סגורים, נדחקו לשוליים או נסבלים בדרך זו או אחרת תחת עין פקוחה, אבל לא הייתה תקווה. ואז לפתע, החל מה-10 ביוני 1935, הייתה תקווה. זה, אגב, התאריך של המשקה האחרון של ד”ר בוב, היום הראשון שלו להתפכחות.

וזהו מצב שזהה גם אצלנו. בספר הלבן, רוי מדבר על הגיליון של מגזין “טיים” שיצא לאור ב-1974. תמיד חיפשנו פתרון והיו אנשים סביבנו שידעו שניתן לקבל עזרה דרך תוכנית 12 הצעדים. עם זאת, “אנחנו יכולים לדבר רק בשם עצמנו. ניתן להבין בצורה הטובה ביותר את האופי המיוחד של סקסהוליסטים אנונימיים במונחים של מה שאנו מכנים הסקסוהוליסטים”.

אחד מהזיכרונות הבלתי נשכחים שלי מנאשוויל היה בערב יום ראשון אחד שהארווי דיבר על כמה שהוא עצוב עקב המוות הקרב של הספונסר שלו. הספונסר שלו הסתכל על הארווי ואמר, “הארווי, צעד שלישי, שחרר זה” והושיט את ידיו, אצבעותיו פתוחות וכפות הידיים למעלה כאות מוסכם. אז כך גם עשינו כאן בנאשוויל ובכל מקום, כמובן, שחררתי את זה. אשתי ואני עמדנו מאחורי מכונית בכביש המהיר באותו לילה ולפתע מהחלון הימני של הרכב יצא אותו האות, ומחלון שמאל, חלון הנהג בא אותו אות. וצחקנו כל הדרך חזרה לנאשוויל. ובכל זאת אני מוסר לכם את הסיפור הזה הלילה מאדם שמת לפני כמעט 32 שנה שהמסר שלו עובר הלאה. וזה המסר שאנחנו נושאים בכל פעם שיש לנו פגישה, בכל פעם שאנחנו מרימים או עונים לטלפון, בכל פעם שאנחנו קוראים ספרות תוכנית, בכל פעם שאנחנו מחזיקים ידיים – מה שזה לא יהיה, הדבר הבולט בעבורי היא כמה קרובה החברותא שלנו קרובה לליבנו מניסיוני בכל מקרה, בהשוואה לאלכוהוליסטים אנונימיים.

אבל בכל מקרה אם משהו לא מסתדר, יש לי שמונה מאות פגישות AA בשבוע שאני יכול ללכת אליהן. זה כמעט אותו הדבר, הקריאה בספרות מאוד דומה, וכל השאר. אז השם “סקסוהוליסט” קושר אותנו לכוח עצום של הצלחה רוחנית ותקווה עבור האלכוהוליסט בהחלמה.

אני מכיר אותך כי אני חולה רוחנית, ואתה חולה רוחנית. זה המשותף בינינו. האם ביקשתי את המחלה הרוחנית הזו? לא. האם בחרתי בה? לא. יש לי אותה? כן. אף אחד לא רוצה להיות חולה סוכרת. אף אחד לא רוצה שהלבלב שלו יפסיק לתפקד, יהיה עמיד לאינסולין וכל הדברים הנלווים לכך. זה פשוט קורה. וברגע שזה קורה, אתה יודע מה? או שנקבל את זה ונחייה את חיינו בהתאם, או שלא. זה “האופי המיוחד של סקסוהוליסטים אנונימיים”.

“הסקסוהוליסט הוציא את עצמו או את עצמה מכל הקשר של מה נכון או לא נכון.” אני זוכר כמה בודד הייתי כילד בן שש. בסוף הפגישה הראשונה שבה השתתפתי הם אמרו, “יצרנו קשר אמיתי. הגענו הביתה” והתחלתי לבכות. הייתי בן ארבעים ושתיים באותו שלב, וחיפשתי בית כבר הרבה מאוד זמן. אני פשוט לא השתלבתי. וכמו כל מכור טוב, המחלה שלי הייתה כרונית ומתקדמת.

באחד המפגשים, חבר שיתף כיצד הוא צריך שטופסי ההזמנה שלו יהיו מושלמים והוא היה עובר על 20 טפסים כדי לקבל טופס מושלם אחד רק כדי לבצע את ההזמנה. זה היה לפני המחשבים. וחשבתי, אה, טוב, אני לא כזה פרפקציוניסט. ואז הבנתי, אני לא פרפקציוניסט רק לגבי דבר מסוים. אני חושב שאני יכול לעשות הכל בצורה מושלמת. וזה מה שבאמת קורה בפנים. עמדתי לקבל את העולם המושלם הזה. הייתי מלך נדיב מאוד שחשב שמין הוא באמת חשוב. וזה בסך הכול היה הבידוד הזה, “להוציא את עצמו או את עצמו מכל ההקשר של מה נכון או לא נכון”.

ולא ידעתי שזו הייתה שאלה של נכון או לא נכון. חשבתי שזה בדיוק מה שאני חייב לקבל. והסיפור של רוי בספר הלבן שבו הוא מדבר על איך הוא למד לשמור סוד כשרצה… אני חושב שזה למצוץ לעצמו את האגודל, נכון? לפי מיטב זכרוני, היו לי סודות שרציתי להסתיר. הסודות שלי התחילו כשהייתי בן ארבע. המחלה שלי, אני יכול לסקור את המחלה שלי מגיל ארבע ואילך, פשטתי את הבגדים שלי בפומבי ופנטזתי בכפייתיות על דברים מהאגדות בעיקר. אבל פשוט לא יכולתי להפסיק. זה פשוט השתלט על כל החיים שלי. ואז נענשתי בחומרה, אני מניח, ליתר דיוק נענשתי על מציצנות לבנות במגרש המשחקים שעמדו על המגלשה כשהייתי בן חמש, אני סוג של נתפסתי, בעירום עם נערים אחרים שמנסים להשתמש. לא הבנו באמת מה אנחנו עושים כשהייתי בן שבע. כשהייתי בן עשר, גיליתי את האוננות. בת הזוג הראשונה שלי לפנטזיה של האוננות הייתה אמי. וחשבתי שזה לא ראוי. אז החלפתי לשכנה המבוגרת בדלת ממול.

אבל מה שלא השתנה זה הפנטזיות והאוננות הכפייתית, שמרגע שהתחלתי, הן מעולם לא הפסיקו עד שהגעתי לחברותא. אמנם הבנתי שיש פה בעיה, כי בגיל שלוש עשרה אני זוכר שאלה בשיעור לחינוך מיני, “מתי אוננות נחשבת למופרזת?” והתשובה של המורה הייתה שאם אתה פוגע בעצמך, כנראה שזה יותר מדי. ולמעשה פגעתי בעצמי במהלך השנים כשהשתמשתי, אבל זה אף פעם לא נראה לי יותר מדי. אבל בגיל שלוש עשרה הבנתי שמשהו פה באמת לא בסדר. יחסי מין עם בעלי חיים, קרוס דרסינג, שימוש בפורנוגרפיה על כל צורותיה, פנטזיות, מציצנות, סאדו-מזוכיזם, פרשיות ניאוף מרובות. הייתי די יסודי.

לאחר הפגישה הראשונה, עצרתי במשרד שלי, ששם הוחבא אוסף הפורנוגרפיה שלי. אספתי אותו וזרקתי. ואז באותה תקופה, אישה אחת דיברה על כך שהיא “משתמשת” בבגדים. ואני זוכר את ההשפעה שהייתה לזה עליי, ומיד ידעתי בדיוק מה בגדי השימוש שלי. אז הלכתי הביתה וזרקתי את בגדי השימוש שלי. וזה באמת לא משנה מה הם, מה שחשוב זו איזו השפעה הייתה להם עליי. ואם התכוונתי להיות כנה לגבי זה ולהוציא אותם מהחיים שלי, זה מה שהייתי צריך לעשות.

“את עצמו או את עצמה מחוץ לכל ההקשר…” אני זוכר שישבתי מאחורי ז’אן פ’ בפגישה. הייתה לה את הגרסה הגדולה של הספר הלבן שהייתה קיימת באותה תקופה. היו בספר שורות שנמחקו והערות שנכתבו, כולל המילה “עצמה”. זה היה כאשר “מהו סקסוהוליסט ומה זה פיכחון מיני” הוצג לראשונה כאן בנאשוויל ב-1990 והוא הפך פתוח לנשים מבחינת כינויים. סוף סוף התקדמנו בכתיבה שלנו וזה היה נהדר. זה היה בדיוק מה שהיה נָחוּץ לנו.

“הוא או היא איבדו שליטה, אין להם יותר את כוח הבחירה ואינם חופשיים להפסיק. התאווה הפכה להתמכרות”. הייתי בפריפריה של אלכוהוליסטים אנונימיים מספיק כדי לדעת שעבור האלכוהוליסט, אלכוהול הוא לא הבעיה. אם האלכוהול הוא הבעיה, פשוט אל תשתה, ואז לא יהיו לך יותר בעיות. הבעיה של האלכוהוליסט היא ה”-אעו” – אני, עצמי, ואני – והריכוז העצמי ופגמי האופי המזינים את השימוש הכפייתי הזה באלכוהול, או במקרה שלנו, בתאווה. למרות שאני לא אלכוהוליסט, הייתי בסביבה מספיק זמן כדי לדעת עד כמה AA חזק. וכשנכנסתי לפגישה הראשונה של SA, אנשים דיברו על השתכרות מתאוות. זיהיתי זאת ביום הראשון. ידעתי שעם הזמן השתכרתי מאוננות. למדתי גם להשתכר מפנטזיות, להשתכר מכל דבר.

בהחלט “איבדתי שליטה, כבר לא היה לי כוח בחירה ולא הייתי חופשי להפסיק”. נסעתי מוונדרבילט לכיוון דרך הילסבורו, והגעתי לרמזור ומכונית עצרה מולי ברמזור האדום. במכונית הייתה אישה. לא ראיתי שום דבר מלבד זה שהיא ישבה, אז זה היה רק הראש שלה שצץ מעל המושב ואני נדלקתי לגמרי מהשיער שלה. זה היום השלישי או הרביעי לפיכחון שלי. וזה לגמרי הפתיע אותי כי לא היה לי מושג עד לאותו הרגע לאורך כמה זמן אני מתאווה. ותמיד תיארתי את עצמי כסוג של סקסוהוליסט שכמו אלכוהוליסט, אף פעם לא נותן לכוס להיות יבשה.

יש אנשים שהם נרקומנים. אני מבין זאת. אני פשוט לא אחד מהם. פשוט אף פעם לא נתתי לבקבוק התאווה להתייבש. פגם האופי הזה לא נעלם לשום מקום. בדיוק כמו כל פגמי האופי שלי, הם לא הולכים לשום מקום. כמו צבע העיניים שלי. מה שהשתנה זה שהם לא מנהלים את חיי יותר. וזה שינוי גדול שאני אף פעם לא אוכל להיות אסיר תודה עליו מספיק.

“מצבנו דומה לזה של האלכוהוליסט שכבר לא יכול לסבול אלכוהול וחייב להפסיק לשתות לגמרי אבל הוא מכור ולא יכול להפסיק”. היו לי קולגות שעבדתי איתם שהפצירו בי להפסיק לצאת לארוחות הצהריים, לנהל שיחות מיוחדות, לסגור את דלת המשרד שלי כדי לקיים התייעצויות בכל דבר. וגם נשותיי – אני בנישואים השניים כבר 43 שנים והנישואים הראשונים נמשכו לאורך שמונה שנים – רצו שאפסיק. עבור ג’יין, אשתי הנוכחית, זה לא היה בשביל הכיף שלה. הייתי פיכח במשך כשבועיים. היינו בהימנעות מבחירה בתוך הבית, והיינו מדברים בלילה. הייתי ממוקם למעלה בראש המדרגות והיא גרה למטה.

ולילה אחד היא אמרה לי, “אתה כל כך שונה מבעלי הראשון, ג’ק.” ואז היא תיארה בפני את כל הדרכים שבהן הייתי שונה מג’ק. ואז היא אמרה, “ויש לשניכם דבר משותף. שניכם מכורים למין.” ושני דברים קרו. בעקבות זאת, זו הייתה תזכורת לכך שזו לא הייתה סתם טעות שהיא ואני היינו ביחד. ושנית, זה היה הלילה שבו היא ידעה שהיא זקוקה לאס-אנון, והיא המשיכה לבוא.

וכפי שכבר ציינתי, הזדהיתי עם השתכרות מתאוות. רציתי להפסיק. אני זוכר שכשהייתי בערך בן עשרים ואחת, הייתי בקבוצת מפגש פסיכולוגי, ואמרתי לאישה מהקבוצה, “טוב, אני לא נמשך אליך מינית”. חשבתי שזה עתה אמרתי את אחד הדברים החשובים ביותר שהעולם יכול היה לשמוע. מה שלא הבנתי עד שלב מאוחר יותר, אחרי שהגעתי לתוכנית הזו, זה שאני חושב שאני הייתי היחיד שאמר לה את זה. היו עוד מאה וכמה מיליון נשים במדינה הזו ועוד במדינות אחרות. לכן בהחלט הזדהיתי עם השורה הזו ב”מהו סקסוהוליסט?” וכפי שכתוב בהמשך “…אבל הוא מכור ואינו יכול להפסיק.” זה הייתי אני.

“לכן, עבור הסקסוהוליסטים” פירושו שזוהי תוכנית עבור סקסוהוליסטים בלבד. אנחנו לא טוענים שזה בשביל אף אחד אחר. “…כל צורה של מין עם עצמך או עם פרטנרים מלבד בן הזוג ממכר והרסני באופן הולך ומחמיר.” הזדהיתי מיד כי ידעתי שהשתכרתי מאוננות, השתכרתי מפנטזיות, השתכרתי מתאוות. להימשך מינית למישהו שאינו בן/בת הזוג שלך, “בכור החוויות שלנו”, הוא ממכר והרסני באופן הולך ומחמיר. זה הכל. אנחנו לא שליליים לגבי זה. אנחנו רק אומרים שזה יהרוס אותנו. כשנתיים לפני שהצטרפתי ב-1988, מסיבה כלשהי הכנתי רשימה של נשים שהיו לי רומנים איתם. אני זוכר שהזדעזעתי קודם כל מאורך הרשימה, ושנית בגלל שהבעיה התרחשה לעתים קרובות יותר – פרקי התקצרו יותר ויותר בין רומן לרומן. לא היה לי מושג עד שכתבתי את הרשימה איך התאווה מתמכרת והרסנית באופן הולך ומחמיר.

“אנו רואים שהתאווה היא הכוח המניע מאחורי השימוש המיני שלנו, ופיכחון אמיתי כולל ניצחון הולך וגדל על התאווה.” אני בחור אינטליגנטי למדי ובאופן סביר עם שפה ודיבור, אז ידעתי ממקור ראשון שאנשים מגלים קשיים בפעילות המינית שלהם מאז ומתמיד. ידעתי גם שניסיתי הכל. התברר שזו הייתה מתנה. לא הבנתי את זה. ניסיתי כל מה שידעתי כדי להפסיק, ולא הצלחתי לעשות את זה, ואמרו לי שאני לא משוגע. כפי שג’ס, הספונסר שלי, נהג לומר ” הבעיה לא הייתה השימוש, דיוויד. זו הייתה התאווה בראש שלך. זאת הבעיה.” ולא רק שזה נשמע מוכר ונכון, היה לזה גם הקשר כי כפי שאמרתי, זה התחיל בגיל ארבע.

“המסקנות הללו נכפו עלינו בכור החוויות שלנו בהחלמה. אין לנו אפשרויות אחרות, אבל גילינו שקבלת עובדות אלו היא המפתח לחופש שמח ומאושר שלא יכולנו להכיר”. הרבה זמן לא האמנתי לשטויות האלה. הייתי אומלל. לא רציתי לאבד נישואים נוספים. לא רציתי לאבד את הילדים. לא רציתי לאבד את עבודתי או את עיסוקיי. כנראה שהייתי מאבד את שניהם. הייתי מבועת וכאוב מאוד. מאוד רציתי להפסיק אבל לא יכולתי.

ומה שהביא אותי באופן מיידי לתוכנית הזאת זה שאשתי לקתה בהתמוטטות נפשית, התמוטטות עצבים, ממש מולי; זה היה מזעזע. לא רציתי להיות הבחור הזה שהייתה לו כזו השפעה על האישה שהוא אהב. ולמחרת הלכנו ליועצת שהקשיבה לי מתאר לה שאני פשוט צריך להיות בקשר, כנראה, עם יותר מאישה אחת בו זמנית. והיא אמרה, “ובכן, אתה מכור למין.” וזה היה כמו לומר , “ובכן, אתה אוהב מליחות.” והלכתי למפגש הראשון שלי באותו לילה וכפי שכבר אמרתי, ואני הולך מאז. ומסתבר שחופש מאושר ומשמח הוא למעשה… כל התוכנית הזו עוסקת בעצם בחופש. אם אני מקבל את העובדה שאני סקסוהוליסט, שאני באמת צריך להפנים את הגדרת הפיכחון שלנו, מה שמוצע לי זה חופש. לא היה לי חופש. ידעתי שאין לי חופש והציעו לי את החופש הזה אם ארצה בכך, אם אהיה מוכן לעשות את הפעולות הנדרשות.

“זה ירתיע ואמור להרתיע מתעניינים רבים שמודים באובססיה או בכפייתיות מינית אך פשוט רוצים לשלוט בה וליהנות ממנה, כפי שהאלכוהוליסט רוצה לשלוט בשתייה וליהנות ממנה.” הארווי היה מסוגל לדקלם את השמות והזיכרונות של כל האנשים שבאו ואז עזבו. ופעם אחת התקשרתי אליו ואמרתי, “הארווי, מוזיקאים לא יכולים להתפכח.” והוא אמר, “דייוויד, רוב האנשים לא יכולים להתפכח. אתה פשוט מתמקד היום במוזיקאים”. הבחור שעליו דיברתי היה ספונסי שלי ומאז אותה תקופה כשאני יושב במפגש ויש קבוצה של חברים, כול אחד הוא נס בפני עצמו כי הרוב המכריע של האנשים לא רוצים את מה שיש לנו, ואינם מוכנים לצעוד את הדרך כדי לקבל את זה. אנחנו צועדים – הלכה למעשה.

“עד שלא נדחפנו לנקודה של ייאוש, עד שבאמת רצינו לעצור אך לא יכולנו, לא התמסרנו לתוכנית החלמה זו”. וזה המשפט שאני מנסה להתחבר אליו כל הזמן. אני רוצה לזכור את נקודת הייאוש שהייתה לי. אני מאוד רציתי להפסיק אבל לא יכולתי. והייתי מוכן להתמסר לתוכנית הזו, סקסוהוליסטים אנונימיים. ואני זוכר את השורה הזו, אני משתמש בה לעתים קרובות ונזכר לעתים קרובות “סקסוהוליסטים אנונימיים נועד לאלו היודעים שאין להם כל ברירה אחרת חוץ מלהפסיק, וטובתם האישית הברורה חייבת לומר להם כך.”

אז המשפט מתחיל ב”אנחנו יכולים לדבר רק בשם עצמנו” וזה נגמר ב” וטובתם האישית הברורה חייבת לומר להם כך”, שאין לי ברירה אחרת אלא להפסיק. וזו התחייבות. אני לא חייב. אני בוחר לחדש אותו כל יום ורק להיום. יש חבר שפשוט נחרד כשחברים מתקשרים אלי ואומרים שהם צברו תקופת פיכחון ארוכה, ועובדים את התוכנית בעקביות ואז הם משתמשים. אני מקשיב להם ואומר, “עדיף אתה ממני”. והוא פשוט חושב שזה נורא. אני חושב שזה טובתי האישית הברורה שאנסה להישאר בסביבה ולהמשיך לבוא.

בשורה האחרונה ב-12 ו-12 כתוב שבתוכנית זו, ענווה המבוססת על אנונימיות היא ההגנה הטובה ביותר שיכולה להיות ל-SA. ענווה ואנונימיות. אנונימיות בהקשר של חיסיון הזהות שלנו במידה ומישהו צריך את זה. וגם אנונימיות בהקשר שכולנו מגיעים שווים. כולנו שווים בתוכנית הזו. כולנו באים עם בעיה משותפת ורחמנא ליצלן, יש לנו פתרון משותף. תפילת הצעד השביעי, “אלי, אני נכון כעת שתיקח את כולי על הטוב והרע שבי. אני מתפלל שכעת תסיר ממני כל מגרעת אופי שעוצרת בעדי מלהיות מועיל…” – אלוהים, אני שונא את השורה הזאת; הוא ישאיר שם כמה פגמים – “… לך ולחבריי. תן לי כוח, כשאני יוצא מכאן, לעשות את בקשותיך, אמן”.

גיליתי במשך השנים שאסירות תודה – אמירת “תודה לך, אלוהים” כפי שאני בדרך כלל נוהג לעשות – היא היעילה ביותר בנטרול הטינה. אני “פועל על טינה” כמו כל אחד. היא לא עובדת יותר טוב בעבורי מאשר בשבילך. ואסירות תודה מנטרלת את הטינה הכי מהר. ניסיתי כל מיני דרכים אחרות; דרך אחת היא עבודת צעדים. אסירות תודה עובדת הכי טוב. ואז במוצאי שבת האחרון, אחד מהחברים במפגש אמר, “מעולם לא פגשתי אדם אומלל ואסיר תודה.” ואני פשוט אוהב את השורה הזו. אני פשוט לא מסוגל, אם אני חי באסירות תודה, להיות אדם אומלל, אסיר תודה.

גיליתי שבביצוע כפרות ומה בעצם אני צריך לשנות בעצמי על מנת להישאר פיכח עוד יום אחד שיש שני מצבים קבועים שיגרמו לי להצפת רגשות והזנת הטינה, במיוחד אם חסרה אסירות תודה. אחד המצבים הוא לדבוק במשהו שכבר אינו קורה. זאת עובדה, זה מה שאני אומר לסובבים אותי כי זה נכון. זו המשמעות המילולית של המילה טינה. “Re-” פירושו “שוב;” “sentire” הוא “להרגיש” [בלטינית]. טינה היא תחושה חזקה לגבי משהו. זה יכול להיות שלילי, זה יכול להיות חיובי, אבל זה לא קורה בפועל! עכשיו, אם משהו לא באמת קורה במציאות, אז אנחנו קוראים לזה פנטזיה. ואתם יודעים מה? פנטזיות אינן מועילות לי במיוחד. אני לא חושב שהם מועילות לאף אחד מאיתנו. אז כשאני פועל על הטינה, אני עוסק בתחושה החזקה הזו לגבי משהו שלא קורה. זו פנטזיה, ויש לי את הכלים לוותר עליה. אני רק צריך להשתמש בהם.

המצב הקבוע השני בחוויה שלי במונחים של שינוי דברים – נתקלתי בזה לראשונה כשעשיתי כפרה מול קברו של אבי – הוא הציפייה שמישהו יהיה שונה ממה שהוא באמת. זה מה שאני עושה עם פנטזיות, לא? אני יוצר לעצמי את עולם הקסם הזה, כפי שמתואר בספר הגדול; שאנשים עושים את הדברים כפי שאני רוצה שהם יעשו, בדרך המסוימת שאני רוצה שהם יעשו אותם, וכל הדברים האלה, במקום לקבל את איך שהם באמת. האנשים האלה עשויים להיות איומים, הם עשויים להיות נפלאים, הם עשויים להיות סתם ממוצעים; זה כמו שהם במציאות.

ובבניין הזה בדיוק לפני שלושים שנה אמר רובין מ’, “ציפיות הן טינה בכוונה תחילה.” זה הנתיב לחופש. שיש לי ציפיות אם אני רוצה בכך. אם אני רוצה לצפות מאנשים להיות שונים ממה שהם, אני מוזמן לעשות את זה. וזו טינה בכוונה תחילה… אשמתו של מי? שלי! לא של אף אחד אחר. הארווי שיקר לי פעם אחת. מזמן סלחתי לו. הוא אמר, “דייוויד, אם אתה מתחיל לחשוב על משהו, זה יהפוך להיות שלילי תוך שתי דקות.” זה מעולם לא נמשך מעבר לדקה אחת, לכל היותר.

סוף סוף הבנתי שאני אובססיבי. אובססיביות היא לחשוב על משהו יותר מפעם אחת, אלא אם כן חל שינוי בתנאים או בנסיבות. והמצאתי את חוק דייויד. והסיבה היחידה שאני קורא לזה חוק היא שאני מנסה למצוא לו חלופה כבר שלושים ואחת שנה, חמישה חודשים ושמונה ימים. החוק הוא שאני אובססיבי רק לגבי דברים שאני לא יכול לעשות לגביהם כלום. מעולם לא הייתי אובססיבי לגבי משהו שאני באמת יכול לעשות לגביו משהו.

לתוכנית הזו יש כל כך הרבה צורות של השפלה, וכך אני לומד. אחת מהן הייתה כל כך חשובה, אני רוצה לשתף אותו הערב. זמן לא רב אחרי שהצטרפתי לתוכנית כאן בנאשוויל, התלהבתי לחלוטין מתפילת הצעד השלישי. ובאמת הייתי נשען על עצמי. עשיתי את זה כל כך הרבה. הייתי מתעורר מתפלל בלילה ואני עדיין עושה את זה. ורציתי שהספונסיים שלי יעשו את תפילת הצעד השלישי וישננו אותה. וערב אחד עמדנו במעגל. והתפללנו את תפילת הצעד השלישי. ווואוו, זה היה כל כך נפלא, סוף סוף הם עשו את מה שרציתי שהם יעשו ווואוו, הרגשתי חשוב. אז המשכנו לעשות את זה, “הסר מעלי את הקשיים שלי כדי שהניצחון שלי עליהם יהווה עדות לאלה שאעזור להם..” והקבוצה אמרה “… על כוחך, על אהבתך ועל דרך חייך” וככה זה כתוב. ויאמר דוד “… על אהבתך, על כוחך ועל דרך חייך.” אני פישלתי בזה ואפילו לא ידעתי את זה. ובנוסף לזה, ידעתי ברגע שאמרתי למה שיננתי את זה לא נכון: רציתי להיות בטוח באהבה לפני שאני הולך להתקרב לכוח הזה.

שני דברים שהפקתי מהחוויה הזו: ראשית, זה באמת הכוח שלך, אהבתך ודרך חייך. וככה זה עובד. אנשים שאלו אותי, “איך אני ליצור מערכת יחסים טובה יותר עם הכוח העליון שלי?” אנחנו צריכים לקבל את הכוח. כפי שהארווי אמר בשלב מוקדם, “דייוויד, הדבר היחיד שאתה צריך לדעת על הכוח העליון שלך הוא שזה לא אתה.” וזו נקודת הפתיחה שלי כל בוקר. והדבר השני הוא שאני לא משנה את המילים בתפילות. אני יודע שהרבה מהשפה היא ארכאית. אני יודע שרוי כתב את זה מחדש בספר הלבן. אני פשוט לא יכול לעשות את זה. לא בגלל שזה נכון או לא נכון, זה בגלל שאני לא יכול להפסיק ואפילו לא אדע שעשיתי את זה. אז אני משתף את זה איתך.

יש מספר דברים שאני ממש מרוצה מהם שקרו כאן בנאשוויל. אני רק רוצה להזכיר אותם בקצרה. האחת היא שהייתי חבר בוועדת הפיקוח והוועדה החליטה להעביר את המשרד המרכזי לכאן מדרום קליפורניה. הייתה לנו רעידת אדמה בנורת’רידג’ והמשרד ניזוק והגיע הזמן לעבור. ורוי העביר את החברותא לוועדה הקטנה הזו, ועדת הפיקוח של המשרד המרכזי. אז העברנו את זה לכאן. אני זוכר שעברתי למשרד מרווח וחלקתי אותו עם אס-אנון, וכמובן שהשאר היסטוריה. רוי קיי הגיע באוגוסט של אותה שנה, אחרי שהעברנו את המשרד, ורועי ואיריס נשארו בביתי בזמן שחיפשנו את המנהל הראשון. זה היה תענוג אמיתי.

דבר נוסף לגבי 1994 או 95, בדיוק למדתי על מחשבים ודואר אלקטרוני. ורק מתוך גחמה הרמתי את מבטי כדי לראות אם “sa.org” זמין. והוא היה. לא היה לי מושג מה לעשות עם זה. אז התקשרתי לדיקון וביקשתי ממנו לשריין לנו את השם הזה. אז הוא שריין אותו. ומאז sa.org הוא שם האתר שלנו. ודרך אגב, אני לא רוצה שאתה תעשה את זה, אבל יש אתרים אחרים שם שאתה לא רוצה ללכת אליהם, ואתה שומע את זה ממני, אל תלך לשם. אז לא בדקתי את זה, אבל אמרו לי אחרים, והתברר שזה נכון.

הדבר האחרון שאני שבע רצון ממנו הוא שלפני עשרים שנה הורשתי לערוך את מגזין Essay במשך מספר שנים. ואז שוב הייתי העורך במהלך ארבע השנים האחרונות. זהו גיליון דצמבר, “ניסים בהחלמה”. וזה ממש תענוג לעבוד על זה. זה הרבה עבודה אבל שווה לעשות אותה. ותכנים חדשים ממשיכים להגיע. בדיוק היום מישהו שאל עבור משלוח המגזין לחו”ל. ואפילו לא חשבתי על זה. אני בטוח שהרבה אנשים אחרים עשו זאת, אז נראה אם נוכל לעשות את זה בחודשים הקרובים. אני חושב שזה דורש קצת לוגיסטיקה, אבל זה לא בלתי אפשרי. וכך תמיד קורים דברים. והמודל שאליו אני תמיד שואף הוא ה-Grapevine, הוצאת AA. ובמידה מסוימת אנחנו מחקים את זה. יש לנו דרך לצעוד בה. אבל זה יום אחד בכל פעם. באוגוסט חגגנו ארבעים שנה לסקסוהוליסטים אנונימיים. ובעותקים של אותו גיליון בן ארבעים שנה, יש בו הרבה מהדברים ההיסטוריים שלנו, זמינים בספרות.

אז הדבר האחרון שרציתי לשתף הוא שאני מתמודד עם סרטן די חמור בכבד שלי מאז מאי האחרון. ולפני כמה ימים – קראתי את 12 ו-12 עם חבר – והקריאה התרחשה רק לפני כמה ימים. “ראינו את A.A. סובלים ממחלה מתמשכת וקטלנית עם מעט תלונות, ולעתים קרובות ברוח טוב טובה”. ואני כל הזמן אומר, כל כך הרבה מההתמודדות עם סרטן היא כמו התוכנית הזו. זה מאוד דומה. ועם זה, אני אגש לנושא האחרון שלי ואסיים.

כמו רוב האנשים, גילינו שאנחנו יכולים לשאת את מטען החיים הכבד שלנו כשהוא צץ. אבל גם כמו אחרים, לעתים קרובות אנו מגלים אתגר גדול יותר בבעיות המינוריות המתמשכות של החיים. התשובה שלנו היא בהתפתחות רוחנית גדולה עוד יותר. רק בדרך זו נוכל לשפר את הסיכויים שלנו לחיים מאושרים ומועילים באמת. וכאשר אנו גדלים מבחינה רוחנית, אנו מגלים שהגישה הישנה שלנו כלפי האינסטינקטים שלנו צריכה לעבור שינויים דרסטיים. הרצונות שלנו לביטחון רגשי ועושר, ליוקרה והעצמה אישית, לרומנטיקה ולסיפוקים משפחתיים – כל אלה צריכים להיות מתועלים ומנותבים למקום טוב יותר. למדנו שסיפוק האינסטינקטים אינה יכולה להיות המטרה הסופית והמטרה היחידה של חיינו. אם נציב את האינסטינקטים תחילה, אנו רותמים את העגלה לפני הסוס; ההתפכחות שלנו תיעצר ונלך אחורה. אבל כשאנחנו מוכנים להציב תחילה צמיחה רוחנית, כי רק אז יש לנו סיכוי אמיתי.

וזה מה שאני אוחז בו ומה שאני אשאיר לכם הלילה: רק עם צמיחה רוחנית נוכל לקבל את החופש שנמצא כאן, חופש ההחלמה. רק עם צמיחה רוחנית נוכל לקבל את החופש הזה בכל יום. ורק עם צמיחה רוחנית נוכל לקבל את הרצון לשמור על החופש הזה, שאנו מקבלים על ידי העברתו בכל הזדמנות. ועל כך, לעולם לא אוכל להיות אסיר תודה מספיק. ברוך תהיה. תודה.