הנה אני כאן שוב. התגעגעתי לעיר הזאת. לא הייתי פה כמעט עשור. אני נושמת את אוויר חוף הים. מלפניי החיבוק הקריר של הים ומאחוריי קו הרקיע הנישא אל על וההרים.

אך במהרה אני מוצפת בזכרונות ישנים. אני נושמת עמוק ומוסרת אותם לכוח העליון שלי. החיבור המודע הזה עם הכוח העליון שלי מחייה אותי בצורה מדהימה. כשהייתי צעירה לא דמיינתי שכך חיי יתגלגלו, או שארגיש כמו שאני מרגישה עכשיו. אבל זה נכון – אני באמת אסירת תודה שאני כבר לא חיה כך, שאני כבר לא האישה הזאת, שאני כבר לא עושה את הבחירות האלה. ואז לאט לאט חודרת לתוכי תחושת אסירות תודה.

כשטיילתי בעיר הזאת לראשונה, זה היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי – הזדמן לי להתארח למשך שבועיים אצל חברה שלי, דודה שלה ומשפחתה. בין מסלולי הנסיעה הצפופים שארגנה המארחת שלנו, היינו חופשיות להסתובב ולגלות את חיי הלילה של העיר בעצמנו. שלא כמו במדינה שלנו, יכולנו לעשות כל דבר שעלה על רוחנו. הלכנו למקומות שלא היינו חושבות ללכת אליהם ועשינו דברים שלא היינו חושבות לעשות. אפילו ביקרנו בחנות מיוחדת לקנות ‘מזכרות’ שישמשו אותנו עם שותפים לשימוש, כי במדינה שלנו חנויות כאלה הן לא חוקיות. כשחזרתי הביתה, הייתי נחושה לחיות את החיים במלואם.

לא ידעתי אז שלמעשה חתמתי על חוזה עם דבר שנקרא תאווה, מחלה מסוכנת מאוד של הנפש שעמדה להשתלט על חיי. היא חדרה לי עמוק לתוך הלב עד שהייתי שקועה בתאווה: הזהות שלי, המהות שלי, הקשרים שלי עם אחרים, עם העולם, עם המציאות – כולם נהיו שקועים ורוויים בתאווה.

התאווה הייתה המלכה וסגדתי לה, אך באופן הדרגתי מזבח ההנאה שלי הפך למזבח ההקרבה שלי, והתחלתי להקריב את הביטחון שלי, את הגבולות שלי, את הכבוד העצמי שלי ואת הרצון שלי. שוב ושוב חטפתי מכות ונשברתי על המזבח הזה, מקריבה הכול לתאווה. לבסוף, אחרי שהושפלתי וירדתי כל כך נמוך שבקושי יכולתי לעמוד, נכנעתי לכוח שהיה חזק יותר מהתאווה וחזרתי לשפיות.

קיבלתי על עצמי בצורה מלאה את המסורות של אלוהים לפי האמונה הדתית שלי. הפעם הייתי זקוקה נואשות לאלוהים שהוא יותר אוהב, יותר מקבל, יותר חומל ויותר עדין מאלוהים שלמדתי עליו כשהייתי ילדה. התחננתי, בכיתי ונכנעתי שוב ושוב. ובכל פעם שנכנעתי, הוא הראה לי שהוא באמת יכול לעשות את מה שאני לא יכולה. למעשה, בכל התקופה הזו, הוא היה יותר נדיב ורחום אליי ממה שיכולתי להבין. הוא הוביל אותי בעדינות הרחק ממקורות התאווה. המסע שלי התחיל עם תפילה קבועה. אחר כך התחלתי לצום. עם הזמן התלבשתי בצורה צנועה יותר ושיניתי את הדרך בה התנהגתי עם גברים, את המראה החיצוני שלי, את המילים והמגע שלי. גם הכוונות שלי השתנו, מה שעזר לשמור על האינטראקציות מכובדות. הפסקתי להסתכל על חומרים לא ראויים, זרקתי את מאגר ה’מזכרות’ שלי וחסמתי את כל הדרכים ששותפים לשימוש לשעבר יכלו ליצור איתי קשר. תוך כדי קיבלתי על עצמי את הגדרת המפוכחות של SA, שהייתה תוצאה טבעית בסילוק ההולך וגובר של התאווה.

בדרך נס ולראשונה בחיי, הייתי מפוכחת במשך יותר מחודש. אלוהים אכן עשה עבורי מה שלא יכולתי עבור עצמי. התעוררתי לחיים חדשים. בהמשך אלוהים הביא אותי לתת שירות ולהתנדב בארגון מקומי. אחרי שנתתי שירות בארגון הזה במשך כמה חודשים, הגיעה הזדמנות שאייצג אותם בכנס בינלאומי בתור דוברת. כשגיליתי איפה הכנס יהיה, צחקתי לעצמי – אין ספק שלאלוהים יש חוש הומור. היה נחמד שיש לי איתו בדיחה פנימית קטנה.

כך יצא שהחזרה שלי לעיר הזאת היא חוויה שונה לגמרי. הפעם זה בשביל לתת בחזרה. לתת תקווה, לתת השראה. איזה הבדל עצום אלוהים יכול לעשות אם רק מחפשים אותו. אחרי הכנס, נשארתי עוד כמה ימים. ביקרתי שוב באותם המקומות מפעם והיו לי חוויות יותר בריאות, אפילו טיילתי במקומות חדשים. לילה אחד היה יריד באחד האיים הקרובים, וטעמתי לראשונה גלידת ג’ינג’ר (זה מצוין, אני מבטיחה!). הזכרונות החדשים האלה יותר שלווים ובריאים מהזכרונות הישנים שהיו לי, לא?

עזבתי את העיר מפוכחת בחסד אלוהים.