גם אחרי שהצטרפתי ל-SA והתחלתי לצעוד את הצעדים, היו הרבה דברים שלא הבנתי. אחד מהם היה “תזמון הכוח העליון”. נאמר לי שוב ושוב על ידי אחד מחבריי שהתקדם לפני בצעדים, ש”תמיד אדע” מתי לעשות כפרות, ולמי, ומה לומר להם, כל עוד אני מחובר כראוי לכוח עליון. כאשר אני רציתי לבצע כפרה של צעד תשע, הייתי מוודא עם הספונסר שלי באילו מילים להשתמש, למי ומתי לדעת את מהו הזמן הנכון לעשות את הכפרה. חשבתי שזיהוי הזמן הנכון לבצע את הכפרה תהווה חוויה של כוח עליון אמיתי – “העיתוי של הכוח העליון”. אני חושב שצורת חשיבה כזו אינה שגויה. עם זאת, לאחר מכן חוויתי חוויה שבה זיהיתי את הזמן הנכון בבהירות ובצורה נחרצת יותר.

בינואר של שנה אחת, אחותי, שגרה כ-500 ק”מ ממני, יצרה איתי קשר וביקשה שאתלווה אליה לבית החולים כדי לשמוע הסבר מהרופא שלה ביחס למצבה הרפואי. ידעתי שאחותי חולה, אבל היא מעולם לא חשפה בפני פרטים ביחס למחלתה, רק אמרה לי שהיא בסדר ושלא אדאג בקשר לזה.

גדלתי במשפחה בת ארבע נפשות עם הוריי ואחותי הגדולה. אבי היה עובד חרוץ, ואמי דאגה שיהיה לנו מספיק אוכל לאכול כל יום. בזכותם גדלתי להיות אדם שנהנה לאכול ותמיד שאפתי ללמוד ולרכוש השכלה ללא קשר לנסיבות הכלכליות שלי. אבי, לעומת זאת, היה שתיין בעייתי וחווינו ממנו התעללות רגשית וקצת התעללות פיזית כילדים. אמא שלי סייעה בבעיית השתייה שלו. אני לא זוכר שאי פעם קיבלתי ממנה מחמאה אחת. אחותי ואני היינו ידידי נפש, שנינו ניסינו לשרוד את אי הנוחות של הבית שלנו.

בבית החולים הרופא אמר לי שמצבה של אחותי החמיר. במידה מסוימת ציפיתי לזה. אפילו אני, הדיוט, יכולתי לראות שהיא חולה בסרטן ושיש מעט תקווה להחלמתה. חשבתי שאולי היא תשרוד עד פריחת הדובדבן באותה שנה, אבל לא יכולתי לראות איך היא תראה אותם בשנה שלאחר מכן. (לאלו מאיתנו שגדלו ביפן, לפריחת הדובדבן באביב יש משמעות מאוד מיוחדת.)

נראה שאחותי הבינה את מצבה כבר די הרבה זמן והייתה שלמה עם זה. באותו לילה אכלתי ארוחת ערב עם אחותי, ואני נזכרתי שדיברנו על הילדות שלנו ועל העבודה שעשינו בצוותא לאחרונה, לא הרבה על מחלתה או עתידה. כשחזרתי לבדי למלון בו התארחתי באותו לילה, בכיתי באמבטיה, עצוב מהמחשבה על פטירתה הקרבה של אחותי בעתיד הלא רחוק.

הייתה דאגה גדולה בשלב זה. לאחותי היה קשר מועט עם ההורים שלנו. היא אפילו לא אמרה להם שהיא חולה בתחילה. היא הבהירה שלספר להם על מחלתה רק ירגיז אותה יותר, והיתה די נחושה בדעתה שאסור גם לי לספר להם על כך. אני בעצמי לא הייתי מאוד קרוב להורי והסכמתי עם דעתה של אחותי שזה יסבך יותר את העניינים.

זה ממש עורר חלחלה בעיניי לדמיין את עצמי אומר להורי באיזושהי נקודת זמן בעתיד שהבת שלהם, אחותי, הייתה חולה במשך שנים ועכשיו נפטרה, ושידעתי כל הזמן.

כמובן שאחותי בעצמה היא שסבלה הכי הרבה, אז העדיפות הראשונה שלי הייתה לכבד את רצונה. אחותי, שעבדה בתחום הרפואי, ערכה מחקר רב על מחלתה, ובעקבות כך היא החליטה לקבל רק את הטיפול המקובל ואמרה לי לא לעשות שום דבר נוסף בעניין. זה היה גם רצונה להמשיך לעבוד ולנהל חיים נורמליים כל עוד תוכל.

ואז, כשזה הגיע למימוש רצונה של אחותי, לא יכולתי לעשות הרבה בשבילה. היא שנאה שעשו מזה עניין רק בגלל שהיא חולה. כל יום ניסיתי לחשוב על מה שאוכל לעשות בעבורה, להתפלל בעבורה, להעניק לה.

נוכחתי לדעת בהרבה מקרים שזה היה הרצון שלי לעשות משהו, לא בהכרח בקשה מאחותי או מהכוח העליון שלי. כמובן, התפללתי פעמים רבות להכוונתו. לגבי השאלה מתי לספר להורים שלי, לא היה לי מושג, שום תובנות, שום אינטואיציה. הייתי צריך לסמוך על המילים של החברים בחברותא שאדע מה לומר, מתי לומר זאת ולמי, כל עוד אני מחובר כראוי לכוח העליון שלי. במבט לאחור, אני רואה שהייתי תלוי בחיבור עם הכוח העליון שלי בתקופה זו, ואולי אפילו מחובר חזק יותר לכוח העליון מאשר היום.

בינואר של השנה שלאחר מכן, אחותי, כעת במחלקה לטיפול פליאטיבי, יצרה איתי קשר כדי שתוכל לצאת ולטפל בענייניה האישיים. הגעתי לבית החולים עם מונית כדי לאסוף את אחותי, ביקרנו בביתה, בבנק ובמקומות אחרים כדי לטפל בענייניה. כששאלתי אותה אם הגיע הזמן לספר להורים, היא ענתה בקצרה, עדיין לא.

זמן קצר לאחר תחילת פברואר, הרופא של אחותי פנה אלי בזמן שהייתי בעבודה, וביקש ממני להגיע לבית החולים בהקדם האפשרי. שאלתי אותו אם אני צריך ללכת מיד ואמרתי לו שאני גר 500 ק”מ משם. אז הוא ביקש ממני לבוא כמה שיותר מהר. כשמיהרתי לבית החולים, אחותי עדיין הייתה בהכרה ובקושי יכלה לדבר. כשהגעתי לשם, הייתי משוכנע שהרגע הגיע: זה היה עכשיו או לעולם לא. לא הרגשתי חשש או ספק ואמרתי זאת לאחותי. “אני הולך לספר להורים שלנו,” אמרתי. היא הסכימה, מתבדחת שהם זכאים לראות אותה לפני חדר המתים. כששאלתי את הרופא, הוא אמר שיש לה כנראה עוד שבועיים בערך.

התקשרתי לאמי ואמרתי לה שמותה של אחותי קרוב ושהסתרתי את זה ממנה לבקשת אחותי. נראה שהיא ניחשה שזה המצב והיא דרשה שאחזור הביתה ואעבור על כל הסיפור מההתחלה איתה ועם אבי. הלכתי לביתם באותו הלילה, סיפרתי הכל ואמרתי להם שקבעתי עם הרופא שלה שכולנו נלך יחד לבית החולים למחרת בבוקר.

מוקדם למחרת בבוקר הודיע ​​לי בית החולים שמצבה החמיר. הלכתי לשם עם ההורים שלי אבל כשהגענו לשם היא כבר נפטרה. אני חושב ששניהם הצטערו שלא יכלו לראות אותה בעודה בחיים. עם זאת, מנקודת מבטי, הצלחתי לממש את רצונה עד הסוף, אך גם להודיע ​​להורי על המצב בעודה בחיים. מלבד העובדה שאחותי נפטרה, אף אחד מהדברים שחששתי מהם לא קרה בפועל. זה היה כאילו אחותי סידרה בעבורי את עיתוי מותה כך שאני, אחיה הצעיר והאוהב, אהיה כמה שפחות בצרות.

יום קודם, כשעמדתי ליד מיטתה בבית החולים, קיבלתי את התזמון של הכוח העליון שזה באמת עכשיו או לעולם לא. מעולם לא הייתה לי תחושה פנימית כה חזקה לפני או מאז. במבט לאחור, אני מאמין שזו הייתה תוכניתו של הכוח העליון לתת לי להרגיש תחושת וודאות עמוקה שכזו ושהכוח העליון שלי נתן לי את הצעדים כדי שזה יוכל לקרות.

יש הרבה דברים שעזרו לי להתחבר ל-SA ולעשות את הצעדים כדי להרגיש מאושר יותר. גם היחסים שלי עם אשתי השתפרו פלאים. כשאשתי אמרה לי כלאחר יד בסופו של יום כששום דבר מיוחד לא קרה, “זה כיף להיות איתך”, חשבתי שאושר כזה לא אפשרי. מצד שני, אני חושב שהעובדה שאני יכול להתמודד עם דברים קשים, להבחין מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות ולהגיב בזמן המתאים, כפי שנהגתי כשאחותי נפטרה, היא תוצאה של עבודה על הצעדים ומתנה מהכוח העליון שלי.

התקווה שלי שיום אחד, כשמשהו קשה יקרה שוב, אוכל להישאר מחובר לכוח העליון שלי שוב. לשם כך, אני מקווה שהיום יהיה עוד יום שבו אוכל לעבוד על הצעדים ללא היסוס.