קבוצת הבית שלי היא בסנט פיטרסברג, רוסיה, אך לפני שנה עברתי להאנוי, ויאטנם שם יש מעט סקסוהוליסטים מחלימים אחרים. ההחלמה שלי החלה ביום שהגעתי למפגש SA. מאז אותו יום החיים שלי השתנו רבות ועדיין משתנים. אני אסירת תודה על הכל, עבר, הווה, עתיד. החיים שלי קורים בדיוק כפי שאלוהים כפי שאני מבינה אותו רוצה אז אני מקבלת כל דבר שהחיים מביאים לי. אני רוצה לחיות את החיים האלה.

בזמן עבודת צעדים 11 ו ,12 הבנתי שאני צריכה לעשות יותר מאשר לעבוד את התכנית. בעבר, הפעם היחידה שהייתי עובדת את הצעדים היה ממש לפני שהייתי פוגשת את הספונסרית שלי, וגם אז קראתי במהירות קצת מהספרות ועניתי על שאלות. אני עכשיו רוצה להתמיד יותר בעבודת הצעדים. שמעתי מסר מוקלט של חבר SA שדיבר על הרוטינה שהתחיל לאחר סבב נפילות. בהתבססות על התכנון היומי שלו, יצרתי שגרה לעצמי המתאימה לי ולמצב שלי בהחלמה. זהו התוצאה:

● קריאה בספרות )15 דק'(
● עבודת צעדים )10 דק'(
● 2-3 קבוצות SA( שבועי(
● לשים גבולות לאנימה ולטלוויזיה )חצי מגזין אנימה, פרק אחד של סדרה(
● לדווח התקדמות על התכנון היומי שלי לספונסרית )יומי(
● שלוש שיחות או הודעות לחברי תכנית )יומי(
● התחדשות יומית עם השותפה שלי להתחדשות יומית )יומי(
● תפילה ומדיטציה )יומי(
● 1-2 עבודות שירות )שבועי(
● כתיבה ביומן הרגשות שלי )יומי(

קריאה בספרות ועבודת הצעדים לזמן מתוקצב וקצר עזר לי להימנע ממחשבות רגילות של כישלון. בהתחלה חשבתי “זה קשה מדי” “זה לוקח יותר מדי זמן” ו- “אני לא יכולה לעשות את זה” אבל כשהתמדתי עם השגרה החדשה שלי, הבנתי שאפילו 10-15 דקות באופן קבוע יכולה לקדם את
ההחלמה שלי.

הזיכרון הקצר שלי מקשה עליי לזכור מה שחררתי ואלו ניצחונות הכוח העליון שלי כבר הביא לי. כעת, בזכות השלמת ושליחת השגרה היומית שלי לספונסרית כל יום, אני מוצאת שלווה בעשיית החלק שלי כדי לשפר את המצב שלי. אני שאלתי את הספונסרית שלי אם אני יכולה לשלוח לה את הדו”ח היומי שלי למרות שהיא נורא עסוקה. אני מתקשרת לאחיות שלי בתכנית ומדברת איתם על ההתקדמות שלי, אבל כשאני מתעוררת ומקבל את ההודעה מהספונסרית “קיבלתי!” אני מרגישה התייחסות, בטוחה, וקרובה יותר לכוח עליון שלי. אני מחשיבה את זה כפעולה ויתרון של לעבוד את שגרת ההחלמה הזו.

שיחות תכנית כשאני מתקשרת לאחיות, אני מדברת ומקשיבה. אני מרגישה חלק ממשהו אמיתי. אני שומעת את אחיותי; הן בחיים וכנות; הן בוטחות בי ואני בהן. לעיתים קרובות, אנו מגלות שחווינו חוויות דומות, ואני מרגישה קשר חם ביננו כי הכוח העליון חיבר ביננו.

אני אוהבת לקרוא אחד לשני “אחות” או “אח” מכיוון שזה מזכיר לי את החברותא שלנו, וזה יוצר מגן מפני התאווה שלי. “אחות” מזכירה לי את הקשר שיש לי עם אחרים ושאנחנו אמורים להיות קשורים. כשאני קוראת למישהו “אח” התאווה נסוגה אחורה, זה נהיה ה”דוחה תאווה” שלי.
התחדשות יומית אתר SA הרוסי מציע שלוש גרסאות של התחדשות יומית; -5דקות, -15דקות, ו- -30דקות. השותפה שלי להתחדשות יומית ואני התחלנו עם הגרסה של ה5- דקות אבל היינו מדברות על כל שאלה במשך חצי שעה. כשהחלפנו לגרסה של ה15- דקות, לקחנו עד 45 דקות. אני רציתי יותר מבנה ופחות רגש בהתחדשות יומית, אז התחלתי לכתוב את התאווה של אותו יום, מחשבות מפריעות, ופגמי אופי לפני שעליתי לשיחה עם “אחותי”. אני גם ציינתי באילו כלים של התכנית אני אעזר במהלך היום. כתיבת הכנה עזרה לי לפעול לטובת ההחלמה שלי עוד לפני שהרמתי את הטלפון. עכשיו אחותי להתחדשות יומית ואני משתמשות בגרסה של ה30- דקות ולוקח לנו בין 22-45 דקות, דבר שעוזר לי לחפור עמוק יותר ולהקשיב לעצמי. אני מנסה לשים לב מתי דעתי מוסחת. יומן רגשות לכתחילה, לא הבנתי למה הספונסרית שלי המליצה שאני אכתוב יומן רגשות כי זה היה נראה כמו עוד גרסה של התחדשות יומית. אבל עם הזמן התחלתי להבחין ברווחים. בהתחדשות יומית שלי אני מבחינה בטריגרים שלי ופגמי האופי שלי.

ביומן הרגשות שלי, אני לומדת ממה הם נובעים. לפני שהתחלתי לכתוב על הרגשות שלי לא היה לי מושג כמה רגשות שונים אפשריים קיימים וכמובן שלא יכולתי לאבחן את רובם לפי שם. אבל בזכות יומן הרגשות שלי, התחלתי להבחין ברגשות שלי כשהייתי חווה אותם. לפעמים שמתי לב שאני מרגישה כמה רגשות שונים באותו זמן, למשל אסירות תודה ובושה. אני גם התחלתי להבין שרגשות הן לא אותו דבר כמו מחשבות. יומן הרגשות שלי עזר לי לקבל את המחשבות, רגשות, רצונות, והתנהגות העבר שלי – אני יכולה לקבל אותם בגלל שאני יודעת שאלוהים אוהב אותי. זה הופך את המושג “לטעות” לדבר לגיטימי.

כשאני לא בסדר
כשאני לא מרגישה בסדר, הדבר הראשון שאני עושה זה לתרגל ר.כ.ב.ע )האם אני רעבה, כועסת, בודדה או עייפה?(. אני מכירה במה שאני חווה, ואז אני בכניעה משחררת את החוויה לכוח עליון שלי, לספונסרית שלי, ולאחיותיי בSA …ואז אני הולכת לשטוף כלים. במילים אחרות, לאחר שאני מתרגלת
כניעה, אני עושה פעולה פרודקטיבית או תורמת לא משנה מה אני מרגישה.

השלמת משימות

אחריות והקפדה תמיד היו קשים עבורי. התכנית לימדה אותי לפרק משימות לחלקים קטנים שאותם אני יכולה לבצע כך שהצלחתי לבצע דברים שמעולם לא הייתי יכולה לפני התכנית: ש”ב, משימות שכבר הייתי צריכה לעשות, הכנה לשבוע העבודה, לחשוב לפני שאני מדברת )אני עדיין משתפרת בנושא זה(קריאה בספרות, ובאופן מתמיד לשלם חלק מהחשבונות שלי. המשימות האלה עדיים קשים ואפילו מפחידים, אבל לאחרונה פתחתי את הספר הלבן בצעד 11 ששם כתוב “אני מבקש מאלוהים להקים את ממלכתו בארגון זה” ואני אמרתי את משפט זה בקול מספר פעמים בכוונה לחשבונות. להפתעתי לא היה יותר מרמור, בטחתי באלוהים, והפגם נעלם, שלווה הגיעה.

רגעי השיא של השגרה היומית שלי
אני מתעוררת לרוב ללא שעון מעורר, סביבות 6 בבוקר. אני פעם התפטרתי מהעבודה שלי לאחר שבוע כדי להימנע מלהתעורר מוקדם, עכשיו לקום מוקדם הוא “פרי” של התוכנית עבורי. אני תמיד מתחילה את היום בתפילת השלווה, קריאה יומית בספר SA” החיבור האמיתי”, תפילה מהדת שלי, ומדיטציה.

אני נמנעת מלהקשיב למוזיקה או ניתוחים של אחרים על הכלכלה, עבודה או חיים. התכנית לימדה אותי את הגבולות שלי בקבלת זבל של משפחה או חברים. במהלך היום כשאני נשאבת לעבודה, לרגשות ולמחשבות שלי, אני לוקחת כמה דקות להתחבר לאלוהים ואני לפתע מתחילה להרגיש את הנשימה שלי, לראות את מה שמסביב אליי, לראות יופי. היכולת החדשה הזו מביאה איתה תחושת אסירות תודה לכוח עליון.

בצהריים אני משתמש באור עדין, אולי מוזיקה שקטה ורק מדברת עם בעלי על העבודה מיד כשהוא מגיעה הביתה. אני מעריכה את זמן הביחד שיש לנו בצהריים. אני עדיין לא מתמודדת היטב עם הרשעה או אי שביעות רצון. אני מפסיקה כל קשר עם העולם החיצוני לאחר 8 בערב. אני מתכוננת לשינה כמו זחל שהופך לגולם: כל תהליך הוא איטי ואני מאטה.

הימים שלי אינם מושלמים, אך אני כבר לא מחפשת שלמות. אני מחפשת כנות, פתיחות, את הרצון לחיות עכשיו, ואת ההבנה שכל מה שתמיד רציתי כבר נמצא איתי היום. והבנה זו היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי מאלוהים.