אני מפוכחת לפי הגדרת המפוכחות של SA שמונה שנים עכשיו, בחסד כוח עליון. אני אוהבת את המספר שמונה משום שהוא מזכיר לי את הסמל של אינסוף. ואף שאני עדיין לומדת לחיות בתוך היום, התכנית מציעה לי תקווה אינסופית, יום ביומו.

אחד מהטקסטים של הספרות שלנו מזהיר אותנו שהדרך לא תהיה קלה, וזה נכון. עם זאת, הדבר הקל ביותר בהחלמתי היה להתחיל לכתוב את הצעדים לפי הספר “צעד קדימה לפעולה”. כבר מההתחלה, האמנתי בפתרון וזינקתי אל תוך תהליך ההחלמה בהנחייתה הרגישה והמדוייקת של הספונסרית שלי, ובהתבסס על ספרות SA שלנו.

היות ואין קבוצות SA חיות באיזורי, ניסיתי לתכנן את ימיי בצורה כזו שאבקר כמה שיותר קבוצות וירטואליות שאפשר, ווידאתי שאחלוק בכל הזדמנות שהגיעה. SA סיפקה לי הזדמנויות רבות לחלוק וכך היה זה מספק בצורה עמוקה עבורי להיעשות חלק מחברותא עולמית ולהשתתף בכל אירועי SA, כגון: כנסים וירטואליים במדינות שונות, מפגשי וועדות וירטואליים – במטרה לשאת את המסר לרופאים ופסיכולוגים.

אחת הפעילויות המהנות במיוחד בלהיעשות חלק מהחברותא הייתה השתתפות במשחק ההחלמה של ESSAY, בו מתרגלים כלי החלמה חיוביים על בסיס יומיומי והרגלי החלמה נוצרים. תמיד קיבלתי השראה מעדויותיהם של אלה שתפסו את התכנית בשתי ידיים, לשמוע כיצד חייהם השתנו כל כך.

כאשר עבדתי לראשונה על פגמי האופי שלי, קיוויתי שאחרי זה החיים יתאימו עצמם לרצוני ויהפכו לנהדרים באופן תמידי. אך ממש מעט אחרי שסיימתי את כל 12 הצעדים עם איחולי הספונסרית שלי – סדרה של נסיונות נפלה עליי. שוב הייתי צריכה להסתכל על הכעס שלי במיוחד; כמה כעוסה מאוד אני! עם זאת, לא איבדתי תקווה והמשכתי למסור את חיי ורצוני להשגחתו של אלוהים. הייתי גם צריכה לנקוט בפעולה בנוגע לכעס שלי כך שהוא לא יהרוג אותי.

תפילת הצעד הרביעי בנוגע להיפטרות מכעס נעשתה לנשימה ונשיפה שלי. בהדרגה, נהייתי חופשיה משנאתי כלפי אלה שגרמו לכאב הלב שלי. ואז הרגשתי פחד בנוגע לחיי משום שבאופן גובר והולך הרגשתי ערך וכבוד בחיי. כל כך שמחתי להרגיש זאת משום שלפני כן שנאתי את חיי ופשוט החלפתי התמכרות אחת באחרת, בכל פעם מזלזלת במתנת החיים, אף פעם לא רואה משמעות בהם אם לא הייתה יכולה להיות מעורבת בזה הנאה מלהיבה.

לפני התכנית, תמיד ביקשתי מאלוהים לחסוך ממני את הכאב והסבל; להטיס אותי לגן עדן כך שרק ארגיש דברים טובים. היום, אני מכירה בכאב וברגשות ומוסרת אותן לאלוהים במקרה והן מציפות אותי. עליי להתמודד עם רגשותיי. אני יודעת, מניסיון אישי, כמה חולה אני יכולה להיעשות – כשאני מדחיקה את רגשותיי עם חשיבה והתנהגות התמכרותית.

הדבר הכי חשוב שאני מבקשת מאלוהים היום הוא שלוות נפש ולהחזיק בליבי כמה שיותר מאהבתו שאני יכולה. כיום אני גם מתפללת לאומץ לחיות את החיים בתנאים שלהם; להישאר במסלול דרך כמה כאב שיבוא, כדי שאוכל לפתח את האופי שלי עם ההבנה שאלוהים מספק את הצרכים של כל אלה המבקשים אותם ממנו.