לפני שהתפכחתי, לא הייתי איש ספר. למעשה, מעולם לא קראתי ספר מההתחלה עד הסוף. כמעט סיימתי ספר אחד בבית הספר, כי זה סחף אותי לתוך עולם של פנטזיה הרחק מהמציאות. רוב הקריאה עבורי הייתה מלחיצה וחסרת טעם.

המסורת הדתית שלי עודדה אותי לקרוא ללמוד, ולעשות מדיטציה. לעיתים קראתי בתנ”ך כדי שלא לעורר אי שביעות רצון או להרגיש מחוץ לעניינים, אך פספסתי את החלק הכי חשוב בקריאה: יישום העקרונות שהופיעו במה שקראתי. התייחסתי לקריאה כאל מטלה שעליי לסמן עליה וי.

חוסר העניין שלי בקריאה לא נבע ממחסור בעידוד מצד הסביבה. הן אשתי והן המטפל שלי הציעו מספר ספרים שבסבירות גבוהה היו יכולים להיות מועילים. המטפל שלי אפילו הדפיס עבורי קטעים מסויימים מספרים כדי שלא ארגיש מאויים מנוכחות ספר שלם בין ידי. במקרים הנדירים בהם תפסתי את עצמי וקראתי מעט, הייתי כמו אדם המביט במראה אך לאחר שהוא פונה ממנה אינו זוכר מה הוא ראה בתוכה. על מנת לקרוא באופן יעיל, היה עליי להישיר מבט מול עצמי ולהתבונן פנימה. היה לי מאד לא נוח להיות מי שאני גם מבלי לבחון את עצמי על ההיגיון שלי, המניעים שלי או רגשותיי.

הכל השתנה כשהגעתי לתוכנית. הייתי כה נואש שהייתי מוכן לעשות הכל… אפילו לקרוא. אפילו אני נדהמתי מכך! התחלתי עם הספר הלבן הואיל וידעתי שנזקקתי לו, וראיתי שזה עבד להרבה סקסוהליסטים אחרים.

בעזרת התוכנית, שינוי החל להתרחש בתוכי כשהתחלתי לקרוא את הספרות עם כוונה להטמיע וליישם. השגתי ספונסר, התחלתי לעבוד את הצעדים, ולקחתי חלק עם אחרים חברותא.

הדבר הראשון שהשפיע עליי הייתה המילה “סקסוהליסט”. היא עזרה לי להבין מה הייתה הבעיה, וגם – באופן יפהפה – מה הפיתרון.

בפעם הראשונה, התחלתי לזכור הבהוב מעומעם של השתקפותי במראה. תודותיי ממוענות לתוכנית ולכוח העליון על נס זה.

הטקסט הבא מסתדר לי הגיונית באופן עמוק:
כשהגענו לSA, גילינו שעל אף ההבדלים בינינו, אנו חולקים בעיה משותפת – האובססיה לתאווה, שבדרך כלל משולבת עם דרישה כפייתית לאיזושהי צורה של מין. הזדהנו עם העולם הפנימי אחד של השני. ללא קשר לפרטי הבעיה של כל אחד מאיתנו, כולנו גססנו רוחנית. גססנו מבושה, פחד ובדידות. כשהגענו להבנה שאנו חולקים בעיה משותפת, גם הגענו להבנה שעבורנו, ישנו פיתרון משותף – 12 הצעדים של ההחלמה המתורגלים בחברותא ועל יסוד מה שאנו מכנים “מפוכחות מינית” (הספר הלבן, עמודים 1-2).

פסקה זו מזכירה לי שאני לא לבד או חסר תקווה. אני יכול כעת ליישם את מה שלמדתי דרך לקיחת חלק בחברותא, עזרה לסקסוהליסטים אחרים, ולעבוד תוכנית “רק להיום”. אני סוף סוף זוכה להיות חלק מהאנושות. ההבדלים שבי לא שוללים אותי מהחלמה או חיבור. הם רק נותנים לי הזדמנות לחלוק את הניסיון, החוזק והתקווה הייחודיים שלי.

סלוגן התוכנית – שאני ממשיך לזוכרו ושאני מלא תודה עליו – שנתקע בראשי כבר מההתחלה הינו “רק להיום”.

כשהגעתי למפגש הראשון שלי, השתמשתי ב24 השעות שלפניו כמעט ברציפות. התוכנית לימדה אותי את האמת הבסיסית: לא ניתן לשנות את העבר, אך הוא אינו צריך להכתיב את ההווה; איני צריך לתקן את כל חיי ביום אחד, אלא להתמקד ברגע הנוכחי ולעשות מה שמועיל ונכון.

הספרות מביאה קווים מנחים רוחניים לתוך חיי. אחד מהם הוא שעל ידי נקיטת צעדים מסויימים, בכל זמן שהוא, אני יכול לראות מה מונע ממני מלעשות את רצונו של הכח העליון. אני מנסה באופן סדיר לקרוא ספרות SA מאושרת על מנת לשפוך אור יותר נעים על כל יום. אני יכול לבחור (כשאני בודק עם הכח העליון שלי) את החלקים שנכונים עבורי באותו הרגע. המחלה הזאת (ההתמכרות) היא מחלת שכחה. החולי שלי הוא רוחני ועליו גם להיות מטופל באופן זה, על ידי עבודת הצעדים באופן רוחני.

עדיין ישנם ימים בהם אין בי את הנכונות ליישם את מה שאני קורא ולעשות “את הפעולה הנכונה הבאה” (ראו צעד קדימה לפעולה, עמודים 44, 120, 154, 178). אבל אז אני מתפלל, מבקש את הנכונות הזו ובוטח שהרגשות יבואו בעקבותיה כשאנקוט בפעולה הנכונה הבאה.

מעולם לא חשבתי שאומר זאת לגבי טקסט מודפס כלשהו, אך אני כה מלא תודה על שיש לנו את הספרות של התוכנית.