זיהוי הבעייה ודריכה מחוץ לגבולות העצמי נותנות לו חיים ברצונו ואמונו של האל.

אני אשמח להבהיר את המושגים האלה. כיוון שאני מאמין שכשיודעים להגדיר את הבעיה, אנחנו מגיעים לפתרון. אני תופס אשמה כתגובה רגשית בריאה וראויה למקרה בו גרמתי עוול לעצמי או לאחר. זוהי תכונה במערכת הטבועה בתוכי כדי להזכיר לי לתקן את מעשיי ולכפר (אם פגעתי באחר ויכול לכפר בלי להמשיך את הפגיעה בהם). אשמה גם עוזרת לי להימנע מלפעול כך בעתיד.

בושה זה החוויה שאני מקבל כאשר אני נלחם עם המציאות של מוגבלויות שלי. חושב שאני יותר חזק או מסוגל ממה שאני באמת (גאווה). כשאני טועה, אני מלקה את עצמי כיוון שלא הצלחתי לממש את האמונה שלי אודות כוחותיי באותו הרגע. הספונסר שלי מתאר את הבושה כמכה הכי גדולה לעצמי שאפשר לקבל. זה מצב בו אני מגלם את אלוהים, שופט את עצמי, נלחם במציאות של חוסר האונים שלי, מלקה את עצמי, ומנסה להתיישר באמצעות ההלקאות. אני, אני, אני. עצמי, עצמי, עצמי. לבד, לבד, לבד. אין אף אחד אחר המעורב בתהליך הזה. הוא לא מסייע לאף אחד, פוגם ביכולת שלי להיות נוכח בהווה, ומעל הכל – זה חוסם אותי מאלוהים. בושה היא ההגנה האחרונה שנאחזים בה בעקשנות מול חוסר אונים.

פחד זה החוויה שיש לי כשאני חוזר לחוסר אמונה. כשאני מתבוסס בפחדים, אני חי כאילו אלוהים לא נוכח איתי או פשוט לא חזק מספיק כדי לדאוג לי.

הפתרון לבושה זה לקבל את המציאות של מוגבלויות שלי ולהשיג את הענווה לראות את עצמי במידה האמיתית שלי. אני מוכרח להאמין שיש אחד שיש לו את מלוא הכוח ואותו אחד אינו לוּק. בעמוד 88 בספר הלבן, בתיאור של הצעד הראשון, ישנו מסר חשוב שרוי K כתב:
“זה בסדר להיות לגמרי חסרי אונים מול העצמי. כאן אנחנו מצטרפים למין האנושי. מה שטוב בזה, שכמו שההודאה בחוסר האונים מול התאווה היא המפתח למפוכחות המינית שלנו, כך ההודאה בחוסר האונים מול הפגמים שלנו היא המפתח למפוכחות רגשית. ניצחון דרך חוסר אונים על ידי חסד אלוהים. איזו תגלית משחררת ונהדרת!”

אותו רעיון ניתן למצוא בספר הגדול בחלק שמסביר שאנוכיות וריכוז עצמי הם השורש של בעיותינו (האנושיות) כפי שכתוב שם בעמוד 62:
“מעל לכל, עלינו האלכוהוליסטים, להיפטר מהאנוכיות הזו. אנחנו חייבים לעשות זאת, או שהדבר יהרוג אותנו. אלוהים מאפשר זאת, ולעיתים קרובות נדמה שאי אפשר להיפטר לחלוטין מהאנוכיות ללא עזרתו. לרבים מאִתנו היו אמונות פילוסופיות ומוסריות להכביר, אבל לא יכולנו לחיות לאורן, על אף שרצינו בכך. לא הצלחנו גם להפחית בהרבה את התרכזותנו בעצמנו באמצעות רצוננו או בכוחות עצמנו. נזקקנו לעזרת אלוהים.”

אז הפתרון לבושה הוא לאמץ את צעד שלוש ולחיות בו – ראשית להשתכנע שכל סוג של חיים שמנוהלים על ידי העצמי יכולים להצליח בקושי, להפסיק לגלם את האלוהים ולהתקדם לעבר חיים בהם אלוהים הוא הבמאי והמעסיק. ההודאה שלי בחוסר האונים הוא המפתח לתא הכלא של האנוכיות.

הפתרון לפחדים הוא פשוט ביותר, אך גם מרתיע. אני מוכרח להתחיל לתת אמון באלוהים כל יכול במקום באני המוגבל. אני מתרגל את זה באופן מעשי כשאני מתרכז באלוהים במקום בעצמי כאשר מחשבות של פחד צצות ועולות. אני מבקש מאלוהים שיסיר ממני את הפחד ויכוון את מחשבותיי לעבר מה שהוא ירצה שאהיה. אלוהים, מה התפקיד שלי כאן, מה האתה עושה כאן, אלוהים?

הפחדים שלי מתפוגגים די מהר כאשר לא מאכילים ומשקים אותם – בדיוק כפי שמתנהגים כל שאר התגלמויות העצמי שבי. במקביל, אני יכול להתייצב ישירות מול הפחד, והוא מתאדה מייד. לעיתים אצטרך להתייצב בפני עוד עניינים, אבל הפחד ייעלם, וזהו שורש הבעייה. אני תמיד יכול להתמודד עם המציאות. הפחד אינו אמיתי. הפחד הוא כמו נווה המדבר המדומה הנראה באופק הרחוק.