ריצוי אנשים וחוסר אנוכיות אמיתי הם שני דברים שונים מאוד, שלמעשה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

ההבנה שלי לגבי חוסר אנוכיות השתנתה לחלוטין מאז שהתחלתי לעבוד על שנים עשר הצעדים מתוך “הספר הגדול”.

בעבר חשבתי שלהיות חסר אנוכית פירושו תמיד לעשות את מה שאחרים רוצים. כמעט ולא שיתפתי דעות שלי או רצונות שלי. ניסיתי להפוך לאדם שחשבתי שכל האחרים רוצים שאהיה. היום אני מבינה שהדבר הזה נבע בעצם מפחד. הייתי עסוקה ללא הרף במה שאחרים חושבים עליי ובניסיון לוודא שכולם יהיו מרוצים ממני.

הדבר המפתיע שגיליתי בתהליך ההחלמה הוא שגם זו הייתה צורה של ריכוז עצמי. תשומת הלב שלי עדיין הייתה ממוקדת בעצמי – איך אני נראית בעיני אחרים, האם אנשים מחבבים אותי, ואיך לגרום לכולם להיות מרוצים ממני.

הספר הגדול הראה לי משהו אחר לגמרי. הוא אומר שאנוכיות וריכוז עצמי הם שורש הצרות שלנו, ואומר לנו: “ראשית כל, היה עלינו להפסיק לשחק את אלוהים”, (הספר הגדול עמ’ 62). התחלתי להבין שאנוכיות אינה עצם העובדה שיש לי העדפות או שאני עושה דברים שאני נהנית מהם. אנוכיות היא האמונה שאני יודעת כיצד החיים צריכים להתנהל, כיצד אנשים אחרים צריכים להתנהג, כיצד הם צריכים לראות אותי, ומה צריכה להיות התוצאה.

אם אנוכיות פירושה להתעקש על הדרך שלי, אולי חוסר אנוכיות פירושו לא להתעקש על דרך מסוימת.

אין פירוש הדבר להפוך לפסיבית או לדאוג לכך שאחרים יהיו מרוצים כל הזמן. הצעד השלישי אינו מבקש ממני למסור את הרצון ואת החיים שלי לטיפולם של אנשים אחרים. הוא מבקש ממני למסור את רצוני ואת חיי להשגחתו של אלוהים.

היום, במקום לשאול “מה אני רוצה?” או אפילו “מה ישמח את כולם?”, אני משתדלת לשאול: “אלוהים, מה הדבר האוהב והבריא ביותר לעשות עכשיו?”

לפעמים התשובה היא הקרבה. לפעמים פירוש הדבר לוותר על מה שהייתי מעדיף כדי שאוכל להיות לעזר למשפחה שלי, לחברים שלי או לאנשים שאני מלווה בתהליך ההחלמה. אבל לפעמים הדבר האוהב אינו מה שאנשים אחרים רוצים כלל. לפעמים אהבה מחייבת אותנו לאכזב מישהו.

לדוגמה, אם הבן שלי רוצה לבלות את היום בגן החיות, אבל יש לי תור לפיזיותרפיה, אולי במבט ראשון יהיה נדמה שהדבר הפחות אנוכי הוא לבטל את התור ולקחת אותו לגן החיות. אבל אם הפיזיותרפיה עוזרת לי להחלים, כך שאוכל להמשיך לטפל בו היטב גם בעתיד, ייתכן שדווקא שמירה על התור היא הבחירה האוהבת יותר. חוסר אנוכיות אינו עניין של ריצוי אנשים, אלא של חיפוש אחר הכוונתו של אלוהים.

גיליתי שדרך החיים הזאת מביאה איתה חירות עצומה. אינני חייבת לכפות את הדרך שלי, אבל גם אינני חייבת לחיות על פי הציפיות של כל הסובבים אותי. האחריות שלי היא פשוט לחפש את רצונו של אלוהים בכנות ככל האפשר, ולבטוח בו לגבי התוצאות.

כאשר הגעתי לראשונה לתהליך ההחלמה, חשבתי שחוסר אנוכיות פירושו לאבד את עצמי. במקום זה גיליתי שפירושו להשתחרר מהשעבוד לעצמי. נעשיתי פחות עסוקה בכך שהדברים יתנהלו בדרך שלי או בניסיון לשלוט במה שאחרים חושבים עליי, ויותר פנויה לאלוהים.

ומתוך המקום הזה, נדמה שהאהבה מגיעה בצורה טבעית הרבה יותר.

עבורי, זו הייתה אחת החירויות הגדולות ביותר ששנים עשר הצעדים העניקו לי.