הוא המשיך ליפול עד ששינה את מה שהוא מחפש.

אני שיכור שבתחתית. הייתי בהתמכרות פעילה כמעט ארבעים שנה. לבסוף נגררתי לתוך התוכנית לפני ארבע עשרה שנה. עכשיו, אני נקי כבר שנתיים ושלושה חודשים. תעשו את החשבון.

למה, לעזאזל, לקח לי כל כך הרבה זמן להיות בתוכנית כדי להיגמל ולהיכנס להחלמה אמיתית? הייתה לי אותו מידע כמו פעם. הייתה לי אותה תמיכה. היה לי את אותו הספונסר במשך שנים לפני שנגמלתי (שאלוהים יברך את הסבלנות של האיש הזה).

במהלך שלוש השנים האחרונות של ההתמכרות, הייתי מקיא במשך ימים אחרי כל פעם שבה פעלתי לפי הדחף – מתייבש מהקאות, יורק דם, מתעורר באמצע הלילה בבעתה ולא מצליח לחשוב בבהירות. ובכל זאת, המשכתי לחזור לשם. (זוכרים את העניין הזה של שיכור שבתחתית?)

אמרתי לעצמי שאני רוצה להפסיק. שאני לא יכול לעשות את זה יותר. שאני אוהב את אשתי ואת משפחתי. אני הייתי, ואמשיך להיות, חסר אונים לחלוטין מול התאווה – לנצח. אז מה השתנה? קודם כל, הייתי צריך להיתפס. שוב. זה היה הרסני וכואב בצורה נוראית. הכאב שגרמתי לאשתי היה, ועודנו, בלתי נסלח. כבר תפסו אותי פעמיים קודם לכן. היה לי איום של גירושין. כל מי שנמצא

ב-S-Anon לומד די מהר שהוא לא יכול לשלוט במכור. (ואם אתה חושב שאתה כן – בהצלחה עם זה).

אחרי כמעט שנה וחצי של ניקיון, נפל לי האסימון – בסופו של דבר, להיגמל מסתכם בדבר פשוט אחד: שיניתי את מה שחיפשתי.

אני הולך “לחרוש” קצת. יש חלק במוח שנקרא “מערכת ההפעלה הרטיקולרית”. אנחנו חיים בעולם מופגזים במיליוני גירויים בכל יום. אם המוח שלנו לא היה מסנן את רובם, היינו מוצפים לגמרי ולא מסוגלים לתפקד – קצת כמוני לפני הקפה של הבוקר.

נגיד שאתה רוצה לקנות רכב חדש, והחלטת שאתה רוצה רכב שטח שחור מסוים. פתאום אתה מתחיל לראות את הרכב הזה בכל מקום. ולא, היצרן לא הציף פתאום את השוק ברכבים כאלה. זה בגלל – חצוצרות בבקשה – שמצאת את מה שחיפשת.

עכשיו תתרגם את זה לכל דבר בערך. אם אני מחפש סיבה למה כל מי שאני פוגש הוא טיפש – אני אמצא. אם אני מחפש איך שלכולם יש חיים, בית, רכב, בן/בת זוג או בגדים טובים משלי – אני אמצא. וכמובן – אחת האהובות עליי – אם אני מחפש סיבה לנטור טינה לבן/בת הזוג שלי ולא לקחת אחריות על עצמי – אני בהחלט אמצא.

כשאני מסתכל אחורה ביושרה מוחלטת – כשלא הצלחתי להיגמל בתוכנית – חיפשתי דרך לקבל את היתרונות של ההחלמה ועדיין להחזיק בתאווה. (במילים אחרות – הייתי מטורף לגמרי). כשהייתי נואש להיפטר מהתאווה (בשנים האחרונות), ניסיתי להיגמל בסתר, מבלי לומר את האמת במפגשים, כי פחדתי פחד מוות שאיכשהו אשתי תגלה. (שוב, טירוף מוחלט). התוצאות מדברות בעד עצמן.

אז כשפגעתי בתחתית קשה והייתי נחוש להיגמל, התחלתי לחפש בכל דרך אפשרית איך לרפא את המוח שלי מההתמכרות. כל זמן ואנרגיה שהשקעתי קודם בלחפש סיבה להשתמש שוב בפעם “האחרונה”, או לשים לב למישהי שמעוררת אותי (כי היי, אני יכול להתמודד עם זה) – הפכתי וזיקקתי לחיפוש של מסר ההחלמה והניקיון. אם לא הייתי בפגישה, או עובד על צעדים, שואל את הספונסר שלי מה לעשות הלאה, או מתקשר לחבר וותיק מהתוכנית – הקשבתי להרצאות החלמה. נרדמתי כל לילה עם הרצאת החלמה לפחות ב-90 הימים הראשונים, כדי לתכנת מחדש את המוח שלי.

מה שחשוב יותר בשבילי הוא שמעולם לא חיפשתי רק ניקיון. אני מחפש החלמה.

אמרתי את זה עד שכבר נהייתי כחול בפנים – אני לא בתוכנית הזו רק כדי לא להשתמש היום. זו לא הסיבה שאני כאן. אני כאן כי אני מחפש לחיות חיים של יושרה, אהבה, קשר, שמחה ושירות. הדרישה הבסיסית, כמו היסודות של בית חלומות, היא ניקיון. ואם אני מבלה את כל היום בלחפש את הדברים שתומכים בהחלמה שלי – הסיכוי שאשתמש בתאווה היום הוא הרבה יותר קטן.

אז עכשיו כשאני הולך לסופר, אני מחפש מצרכים. ואני מוצא אותם. (חוץ מאותו פריט מוזר שאשתי תמיד כותבת ברשימה – שתמיד בלתי אפשרי למצוא. תמיד יש את הדבר הזה). האם עדיין יש לי טריגרים מתמונות מסוימות של נשים? כמובן – אני מכור למין ותמיד אהיה. אבל אם אני מחפש החלמה – אני אשתמש באחד הכלים שלי ואוכל להתקדם הלאה.

ואם מה שכתבתי גרם לכם לחשוב שהכול חלק אצלי – אתם טועים. אני מלא פגמים. לעיתים קרובות מדי, אני מחפש תירוצים למה עשיתי או לא עשיתי משהו שהיה באחריותי. לעיתים קרובות מדי, אני מחפש למה אני צודק ומישהו אחר טועה. הרשימה נמשכת ונמשכת.

העניין הוא – כל עוד אני ממשיך לעבוד על שינוי של מה שאני מחפש – דבר קטן אחד בכל פעם – אז בתקווה, אני אתקדם גם כן, דבר קטן אחד בכל פעם. וזהו בדיוק: אם אמשיך לחפש את הדברים הנכונים – בסופו של דבר, אמצא אותם. חוץ מהגרב ההיא שתמיד נעלמת לי בכביסה. אם למישהו יש ניסיון, כוח ותקווה לגבי זה – כולי אוזן.