תאווה תמיד הייתה חלק ממני, הרבה לפני שידעתי לקרוא לה כך. היא תבעה אותי לעצמה בחשיכה שתיהפך לסקסוהליזם שלי – כלא פרי-יצירתי, גדול כמו היקום. המחלה שלי התפתחה בשקט. חלק אולי יטענו שלא הגעתי לתחתית היות וחיי לא התהפכו לחלוטין כתוצאה מהנפילות הרבות שלי.
אילו המחלה שלי הייתה בעלת מאפיינים פיזיים, היא הייתה כזאת שמתחילה ברמה של התאים, הורגת אותי לאט. אולי חיי לא היטלטלו לחלוטין – עדיין. אבל בפנים, חייתי בארץ שממה של בדידות, אגו, רחמים עצמיים, בושה רעילה, והבנה מעוותת לחלוטין של אהבה. אפילו כאשר על פני השטח הכל נראה בסדר, עולמי הפנימי סיפר סיפור אחר לגמרי.
אני לא טוענת שיש לי את כל התשובות, ותודה לאל שאין לי. אך לאורך ההחלמה, גיליתי כמה דרכים פשוטות לבדוק את עצמי – להבחין האם אני מונעת מאהבה או מתאווה. השאלות להלן נהיו תמרורים חיוניים עבורי:
- האם אני מעוניינת בטובת האדם האחר או רק בטובתי?
- מדוע אני מבצעת מעשה שירות כלשהו? האם זה עבור תשומת לב או רצון כנה לעזור?
- מי מנהל את התוכנית? אני או אלוהים?
- האם אני סבלנית ואדיבה?
- מהי המוטיבציה האמיתית מאחורי התוכניות או הכוונות שלי?
במשך שנים, חשבתי שתאווה ואהבה קשורות ביחד, לעיתים קרובות בלתי ניתנות להפרדה. אך ההחלמה הראתה לי שאהבה לא קשורה בלקיחה, אלא בנתינה. זה לא אודות צריכה, אלא אודות שירות. אהבה אינה כלא – היא מרחיבה חירות. וכאשר אני נכנעת לאלוהים, אני מקבלת הצצות מה יכולה להיות אהבה אמיתית.
אז אני ממשיכה לשאול את עצמי את השאלות שלעיל, לא בגלל שהגעתי למקום הזה, אלא בגלל שבדרך זו אני ממשיכה ללמוד. וזה מה שההחלמה באמת עבורי – התנסות ותרגול יום-יומיים של לבחור אהבה על פני תאווה, אמונה על פני פחד, ואמת על פני השקרים שההתמכרות שלי הייתה מספרת לי בעבר.
אדריה ק., וושינגטון, ארה"ב.
