הצעדים הסירו ממני את הבושה ואת הפרפקציוניזם – שילוב קטלני שחסם אותי מלהיות פגיעה.

כשאני מרגישה בושה, אני מרגישה פגיעה. ההגדרה של פגיעות היא “חוסר היכולת להגן על עצמך מפני פציעה, התקפה, או לעג.” המילון גם מציין “אדם הזקוק לטיפול, תמיכה או הגנה מיוחדים.”

כשאני חשה שמתביישים בי – על ידי אחרים או על ידי עצמי – אני נוטה להוריד מבט, להסמיק, לרצות לכסות את פניי, לזחול לחור או לברוח.

הבושה חסמה אותי מלהיכנס בדלת התוכנית. לא הצלחתי להתקדם מעבר לצעד הראשון. הבושה יכולה לגרום לנפילה חוזרת בצעד הראשון, בצעד הרביעי או בצעד התשיעי. במשך שנים הייתה לי פיכחות, אבל הבושה חסמה את ההחלמה שלי. לא הייתי שמחה, עליזה או חופשייה.

בושה נלמדת בילדות, כבר מגיל לידה ועד גיל שלוש. אשמה נלמדת מהגיל שבו מתחילה ההבנה ההגיונית, בערך בסביבות גיל שבע.

אשמה נוגעת למה שאני עושה או אומר – טעות או מעשה שגוי, למשל, ביטוי של מחשבות או התנהגויות פוגעניות.
בושה אומרת שאני עצמי הטעות. היא הורסת את הדרך שבה אני מרגישה כלפי עצמי, משפיעה על הדימוי העצמי ועל הזהות שלי.

מילים, מבטים ותנועות יכולים לשדר שאני לא מספיק טובה. למדתי להאמין להם ולהגיד זאת לעצמי לאורך כל חיי הבוגרים! ההשלכות של המסרים או האמונות הבושתיים האלה הן:

• קשה לי להיות עם עצמי או פשוט להיות עצמי.
• קשה לי לקבל מחמאות.
• אני משתמשת במילים כמו “צריכה, חייבת, מוכרחה.”
• אני פוחדת לא לעשות משהו בצורה מושלמת, ולכן דוחה דברים כי שכנעתי את עצמי שזה מציף מדי.
• אני חושבת במונחים של נכון או לא נכון, שחור או לבן, בלי מרחב לגוונים אפורים.
• אפילו כשעשיתי משהו טוב, זה לעולם לא מספיק; אני לעולם לא מספיקה.
• אם אני עושה טעות, אני מרגישה שאני אדם רע וחסרת ערך.
• אני זקוקה נואשות להיות צודקת.
• אני רגישה מאוד לביקורת ולמשוב שלילי.

בושה מתקיפה ארבע אמונות בסיסיות לגבי עצמי. הבושה אומרת שלא ניתן להעניק לי לאהבה, שאני לא ראויה, לא בטוחה ושאי אפשר לסמוך עליי – שאני לא שלמה. אני ריקה.
ראשי התיבות של בושה באנגלית: SHAME – Should Have Already Mastered Everything ( הייתי צריכה כבר לשלוט בהכול).
הבושה היא הרגש, והפרפקציוניזם הוא פגם האופי שמאזן או מפצה על תחושת חוסר הערך שלי.

אפשר לומר שהייתי מכורה לפרפקציוניזם, או שזה היה חלק מהאישיות האובססיבית-קומפולסיבית שלי. הייתי זקוקה לאחרים כדי לאשר את ערכי. הייתי צריכה לרצות אנשים, להיות הכי טובה, לדעת הכי הרבה, לתת או לעבוד עד שיכאב. כל זה יצר טינות. אחר כך השלכתי את הטינות שלי על אחרים בכך ששפטתי אותם, ממש כפי ששפטתי את עצמי. האשמתי אחרים וחיפשתי בהם פגמים כדי להסתיר מעצמי את המחשבות וההתנהגויות השגויות שלי. התהליך הזה יצר שנאה עצמית, אשמה ובושה – שהזינו את ההתמכרויות שלי.

הייתי זקוקה לאומץ כדי להיות פגיעה, ובושה היא חסם מרכזי בפני פגיעות – גם בתוכנית וגם בחיים שלי. כשאני שרויה בבושה, אני מנסה לרצות אחרים, לנחש מה הם רוצים כדי לזכות באישורם, או לנסות לתמרן אחרים או נסיבות כדי לקבל את מה שאני רוצה. אני מרגישה קורבן, וההתנהגויות והרגשות האלה מזינים את ההתמכרויות שלי.

לעומת זאת, כאשר יש לי את האומץ להיות פגיעה, אני מאפשרת לאחרים לראות מי אני באמת. זה להיות אני, במקום להציג דמות או מסכה כדי לזכות בקבלה או להימנע מדחייה. אני מבקשת את מה שאני רוצה ולוקחת אחריות על מחשבותיי, מילותיי ומעשיי. אני לומדת מהטעויות שלי במקום לשחק תפקיד של קורבן או של “אלוהים.” כך אני זוכה ליושרה, לכבוד עצמי ולדימוי עצמי בריא.

פגיעות אינה חשיפה חסרת גבולות; היא פתיחות הולמת מול אנשים שזכו באמון שלי. במילים אחרות, אני יכולה להציב גבולות בריאים. כשאני עובדת את הצעדים בתוך גבולות הבטיחות של התוכנית שלנו, אני לומדת גבולות נכונים. כשאני משתפת את הטעויות ואת הפגמים שלי, האשמה והבושה לאט־לאט מאבדות את כוחן להזין את ההתמכרויות שלי. המחלה והפגמים שלי רק מכתימים את העצמי האמיתי והיפה שלי. אני מסירה את הכתם על ידי עבודה שחשיפת העצמי האמיתי שלי. אני יכולה להרגיש ולהאמין שאני ילדה ראויה של אלוהים.