בחברותא, אנחנו שומעים הרבה על שינוי. תפילת השלווה שלנו מדברת על ה”אומץ לשנות”. בתחילת הדרך, חברים מפוכחים מספרים לנו שיש להגיע ל”נכונות” כדי לשנות. אבל מה זה בעצם שינוי, במונחים של החברותא ומפוכחות?

שינוי, לפי הבנתי, זה פשוט לפעול בדרך אחרת, או לעשות משהו בצורה אחרת. ושינוי, כפעולה, דורש מאמץ. כמו בכל דבר משמעותי בחיים, שינוי דורש עבודה.

לכן, בשבועות הראשונים שלי במפוכחות, השינוי היה עצם הפעולה של הליכה למפגשים. זה היה משהו חדש ושונה. לפני זה מעולם לא הייתי במפגשים. זה היה גם הפעולה של להתקשר לספונסר ולחברים מפוכחים אחרים. באופן קבוע. זה היה הפעולה של להיות כן לחלוטין עם חברים מפוכחים, של לחשוף את כל הסודות, של להציג את החיים שלי כספר פתוח. לוותר על הפיתויים במקום להיכנע להם גם כן היה פעולה שונה. תפילה לאלוקים, שאמנם לא הייתה חדשה עבורי, קיבלה משמעות אחרת, מכיוון שניגשתי אליה עם יותר כנות וענווה. הרהורים (מדיטציה) בקביעות – היה שינוי. עם הזמן כשהמפוכחות שלי התפתחה, ניתנה לי ההזדמנות לתת שירות. לפעול בחוסר אנוכיות ושלא על מנת לקבל פרס בהחלט היה שינוי עבורי כמכור שמרוכז בעצמו.

אך מהיכן מגיע האומץ? אני מאמין כי אומץ פירושו לפעול בלי להתחשב באיך שאני מרגיש. לכן, הלכתי למפגשים בלי להתחשב ברצון שלי ללכת או שלא ללכת. בלי להתחשב בראש שלי שאמר לי שאני “עסוק מידי”, או “עייף מידי” או יותר מדי כלשהו. הרמתי את הטלפון והתקשרתי לחברים מפוכחים בלי להתחשב בכמה לחוץ הרגשתי, או כמה מדוכא הרגשתי, או כמה מבויש הרגשתי. הייתי כן בלי להתחשב בפחדים שלי. פיניתי זמן לתפילות, הרהורים (מדיטציה) וקריאה בספרות ללא קשר לעומס שהיה לי בלו”ז היומי. התחלתי לשים לב שהראש שלי מלא בתירוצים. תמיד תהיה “סיבה” למה לא לעשות את הדבר הנכון. אבל התחלתי לשים לב לאן התירוצים האלו בסופו של דבר יובילו אותי, בחזרה אל ההתמכרות.

לא עניין אותי, וגם לא מעניין אותי היום, אם יש לי רצון לעשות משהו או רצון שלא לעשות אותו. “רצונות” הם בעלי חלוף ותנודתיים. מה שמעניין אותי זה האם אני צריך לעשות את המשהו הזה או שלא. על זו מבוססת מערכת היחסים שלי עם אלוקים, על שאלה פשוטה: “אלוקים, האם אני צריך לעשות את זה?” ואם התשובה אינה ברורה, או שיש לי ספיקות, מכיוון שאין לי קשר ישיר עם אלוקים, אז יש לי את הספונסר וחברים מפוכחים אחרים שאותם אפשר לשאול מה לעשות. אבל לגבי הדברים הפשוטים של החברותא, כמו ללכת למפגשים, להתקשר ולהתפלל, התשובה היא תמיד “כן”. עבורי, שינוי בר קיימא יכול להחזיק רק על ידי פעולות עקביות. בזכות שחייתי את דרך החיים הזו במשך הרבה שנים, אני רואה את זה היום כסוג של משמעת רוחנית. ההחלמה, מתנה מאלוקים, היא הבסיס שסביבו אני יכול לבנות חיים שמחים, מלאים ובעלי משמעות.

ככל שאני גדל במפוכחות, להשתנות, למרות שזה לפעמים מאתגר, הופך להיות הזדמנות מלהיבה ולא משהו ממנו יש לפחד, להימנע, או לדחות. אלוקים כל הזמן מציב אותי במצבים בהם יש לי את ההזדמנות לצמוח רוחנית, רגשית ופסיכולוגית. נכנסתי לחברותא נבוך. ילד חסר אחריות, רגזן ואימפולסיבי בתוך גוף של אדם בוגר. על ידי המפוכחות, ועל ידי האומץ לשנות, אלוקים הופך אותי לאדם שהוא רוצה שאהיה.

לכן, היום אני עושה בדיוק את אותם הדברים שהתחלתי לעשות לפני שני עשורים. אני מדבר עם הספונסר שלי ועם חברים מפוכחים אחרים. אני מתפלל ועושה מדיטציה (הרהורים). אני קורא בספרות. אני נותן שירות. אני עוזר לאחרים. אני הולך למפגשים. מכיוון שאם זה עזר לפני עשרים שנה, אז גם היום זה יעזור.