הייתי קתולי, ואז פרוטסטנטי…. גם כהן דעת, מיסיונר… וסקסהוליסט. זה היה אני בתמצית. אלוהים תמיד היה חלק משמעותי מחיי. אימצתי לחלוטין את המעשים הדתיים המסורים של אמי והייתי פעיל מאוד בכנסייה. אהבתי את העובדה שאנשים קיבלו והעריכו אותי. להיות “בחור טוב” התאים באופן מושלם לצורך שלי בהכרה. ככל שעשית יותר טוב, כך יותר כבוד הרווחת. אימצתי את התרבות הזו בכל לבי.

נעשיתי מעורב באופן עמוק, אפילו עד לנקודה של תעמולה דתית. אך איתה הגיע שיפוט – שיפוט של אחרים אשר בעיניי לא יכלו לראות את האור. הבנתי שאנשים שבאמת אימצו ואהבו את אלוהים עברו שינוי מוחלט, מלא חסד ורחמים. עם זאת, עמוק בפנים, גם האמנתי שהיה אזור אחד בו אלוהים לא יכול לשנות אותי. למעשה, הרגשתי צודק משום שאמרתי לעצמי שאלוהים נתן לי את האובססיה הזו, להחפיץ מינית כמעט כל אישה שנכנסה לשדה המודעות שלי.

חוויתי רגעים בהם באמת הרגשתי את נוכחות אלוהים, בהם הייתי עד לנסים בחיי ובחיי אחרים. אך היית מודע באופן כואב לכך שאלוהים, אשר יכול לעשות הכל, היה נראה בלתי מעוניין לקחת את הדבר האחד הזה, משיכה מכשילה זו כלפי נשים. התפללתי בדבקות, השתתפתי בשיעורים, קראתי ספרים על להיות איש אלוהים – אך אף פעם לא השגתי הקלה מתמשכת מהכפייתיות הזו. בעוד שאלוהים הרגיש אמיתי עבורי, גם ראיתי הגבלות לכוחו. ולא יכולתי להביא מאבק זה לכנסייה משום שלו הייתי באמת ממלא אחר רצון אלוהים (כפי שנתתי לכולם להאמין), לא היה לי פיתוי מיני כל כך חזק. “פשוטו תתפלל על זה,” הם היו אומרים. “תפסיק לעשות את זה.” מחשש מיותר מדיי שיפוטיות, לבסוף הפסקתי להודות שיש לי “בעיה בחיי המחשבה שלי.” (כאילו שאפילו זו הייתה סוג של הודאה בכלל).

נריץ קדימה ל-2016. אשתי ואני לקחנו לביתנו אישה צעירה אשר התקשתה עם המצב שלה בבית. כשהיא גילתה שהתקנתי מצלמה להציץ לה – משהו שעשיתי לאינספור נשים – היא הודיעה לכולם.

חיי עברו לנגד עיניי.

חיינו בארץ אחרת, טבולה לגמרי בתרבות, בכנסייה שלהם, ואני הייתי הכהן דעת שלהם (קריירה שאהבתי). ידעתי שאצטרך להודות בהכל לאשתי, לילדיי, ואפילו לקהל הכנסייה. הכנסייה לבסוף פרסמה את האירוע לכמה אלפי אנשים באופן מקומי.

הייתי הרוס. “איפה אתה, אלוהים?” התעמתתי איתו, “אתה לא מוכן לקחת את הדבר הזה ממני, ועכשיו אני נענש על כך?? האם עליי באמת לאבד משהו?”

בתוך הפחד, הבושה, והטינה, הייתה גם תחושה בלתי צפויה של הקלה. נשאתי משא זה במשך 25 שנים, כל הזמן מפחד שמישהו יגלה את האני האמיתי. כעת הכל היה פתוח לרווחה. מבעית ככל שזה היה, הייתי סוף סוף מסוגל להתמודד עם זה ולדבר על זה. הייתי חייב! אך איזו הקלה. לא התחבאתי יותר. דרך טיפול ומשאבים אחרים, התוודעתי לסקסהוליסטים אנונימיים והתחלתי לעבוד את הצעדים.

צעד 1 באמת גרם לי הלם. הבנתי שהסיבה שאלוהים לא לקח את ההתמכרות המינית שלי לא הייתה בגלל חוסר כוח – היא הייתה משום שהמשכתי לשלוט בכל זה בעצמי. החזקתי בזה, מבודד את עצמי, מחביא את האמת, ומסרב לתת למישהו להיכנס. אותה הדרך שחשבתי שמגנה עליי, הייתה למעשה הורסת אותי.

לא היו לי חברים אמיתיים שהבינו מה אני עובר. הרגשתי לבד לחלוטין. “איפה אתה, אלוהים?” שאלתי שוב ושוב. אך לא היה זה אלא כשנתתי לאחרים להיכנס, נכנעתי, והכרתי בחוסר האונים שלי, שההבנה שלי את אלוהים התחילה להשתנות.

לעתים קרובות אני שומע אנשים אומרים שאלוהים לא נותן לך יותר ממה שאתה יכול להתמודד איתו. אבל הגעתי להאמין שזה שטויות. מה שאני מאמין עכשיו הוא שאלוהים כן נתן לי יותר ממה שאני יכול להתמודד איתו – כדי שאלמד להישען עליו במקום על עצמי.

הבושה החזיקה אותי מאחור במשך זמן כה רב. לשחרר ולמסור שינו את הכל. הם שחררו אותי להיות אני האותנטי. איבדתי את הכמורה שלי לפני יותר משמונה שנים, ואני אוהב לומר שכעת אני “כהן דעת מקלל” – מישהו מחוספס, אותנטי, ואנושי באופן לא מתנצל. באופן שלא קרה מעולם, אני עכשיו מכיר בפגמי האופי שלי, אני חי כאדם שאני מאמין שאלוהים התכוון שאהיה, ואני חווה אותו בדרכים שלא ידעתי שאפשריות.

הבטחות ההחלמה, האמונה, והריפוי הינן אמיתיות. חיי השתנו בצורה קיצונית. נישואיי חזקים יותר מאי פעם. מערכת היחסים שלי עם ילדיי משגשגת. אני אפילו פוצח בקריירה חדשה, ואף שיש לנו רק מעט בטחון כלכלי, אני מרגיש יותר שלווה בקשר לכסף משאי פעם הרגשתי לפני כן.

מערכת היחסים שלי עם אלוהים השתנתה גם כן. היא כבר לא אודות אמונה בלבד – תמיד האמנתי בו. היא כעת אודות אמון משנה חיים.