אני בן 50 וגר בפולין, מפוכח מאז שנת 2011. הגעתי לחברותא בשנת 2007. תקופת המפוכחות המשמעותית הראשונה שהייתה לי ארכה שנתיים וחצי החל מאפריל של 2008. ואז מצאתי את עצמי בבית חולים פסיכיאטרי מאובחן עם דיכאון חמור. שמה איבדתי את המפוכחות שלי, אך מייד ביקשתי שוב את עזרת החברותא ומצאתי ספונסר. התחלתי את התכנית מחדש. מאז ועד היום אני מפוכח.

לא הייתי מודע לרמת הערמומיות של המחלה שלי לפני שהגעתי ל-SA. אפילו לא ידעתי שיש לי מחלה. זה התחיל בהתקפים של תאווה כשהייתי בן 4 או 5, לא יודע איך עוד אפשר לקרוא להם. הייתה להם עוצמה נעימה אבל הם גם השתלטו עלי, ואני עדיין לא יודע מאיפה הם הגיעו. לא הייתי חשוף לתכנים או דיבורים לא ראויים. לא השתמשתי תחת השפעת ההתקפים האלו אף פעם – עד גיל 13. באותו פרק זמן, חוויתי את מה שהיום אני קורא לו “תאווה בלתי מכוונת” כי זה לא באמת היה מתבטא במחשבות, תמונות, פנטזיות או זכרונות. הזכרונות הראשונים שלי של “תאווה מכוונת” היו יותר פסיביים (רצון שיתאוו אליי). זה התחיל כשהפכתי את ההלוויה של סבא שלי לחוויה מינית, למרות שאפילו לא השתתפתי בה. אבל לאחר פעם אחת שהשתמשתי פיזית בגיל 13, נדלקתי מיידית על משהו שהייתי יכול “לכוון” עליו את התאווה שלי.

התחלתי להשתמש עם עצמי על בסיס יום יומי, זמן קצר לאחר מכן התחלתי לחפש תמונות עירום וכתבות על מין. וזה כלל ספרים מדעיים שברור שלא היו מיועדים לעורר מינית אף אחד. אבל אותי זה עורר, מיד ולחלוטין. החוויה המינית הראשונה שלי הייתה בגיל 17 עם תלמיד מאותו מגדר כמו שלי. הכרתי אותו מזמן בית הספר היסודי וכבר אז, בגיל הזה, הוא עורר את התאווה שלי. היום זה נראה לי מוזר, מכיוון שמעולם לא הגדרתי את עצמי כהומוסקסואל, ורוב השימושים שלי לאחר מכן היו עם נשים.

כשהגעתי לגיל 18 וקיבלתי קצת כסף למתנת יום ההולדת, מייד בזבזתי את כולו על יחסי מין עם זונה. אני זוכר שהיה לי קשה לחכות עד שאהיה בן 18 כדי שאוכל לקנות מין ופורנוגרפיה באופן חוקי. ברגע שנהייתי בוגר באופן חוקי, בזבזתי את כל כספי, הן את הכסף שקיבלתי במתנה והן את הכסף שהתקיימתי ממנו – על שירותי מין ופורנוגרפיה.

מהר מאוד איבדתי עניין במה שנחשב כמין נורמלי ומקובל. עברתי לתכנים יותר ויותר סוטים. אפילו התחלתי לממש את מה שצפיתי בו עם זונות בתשלום. הסצנות נהיו יותר ויותר משפילות. באותו זמן הרגשתי שזה נותן לי עונג, אבל גם שזה משתלט עלי. למרות שהיה ברור לי שאני מקבל עונג, התחלתי להרגיש בושה ואשמה על כל הזמן והכסף שבזבזתי על זה וגם על המעשים עצמם. באותה תקופה, התחלתי לחפש נשים כדי לצאת איתם לדייט. לא היה לי מספיק אומץ כדי לבטא את הרגשות שלי כלפיהן. אבל ככל שהתשתמשתי יותר בפורנוגרפיה או קניתי מין, ככה היה נראה שיש לי יותר אומץ לפלרטט ולפתות נשים.

רמת התאווה והתדירות בה השתמשתי מינית התגברו עם הזמן. עם הופעת האינטרנט המהיר, היה לי את כל מה שיכולתי לבקש בהישג יד – בכל זמן ובכל כמות. אף על פי כן, מעולם לא יכולתי להשיג מספיק. פגשתי את אשתי ונישאתי לה בגיל 30 ואפילו זה לא שינה שום דבר. הבטחתי לעצמי שאני לא אבגוד בה ושאגביל את פעולות התאווה שלי לאינטרנט בלבד, שאפסיק לקנות מין ולהתעסק בסטיות כאלו. אבל הבטחות ופתרונות חזקים אף פעם לא עבדו. התאווה והרדיפה אחר פעילויות מיניות היו הכרחיות עבורי – משהו שאפשר לסמוך עליו כשהעולם האמיתי היה נראה קשה מנשוא. זה נהיה המקור היחיד שלי להקלה, אבל זה גם גרם לי להיות יותר מתוח, חרד, ומלא בושה – את זה הבנתי רק מאוחר יותר בהחלמה.

בשנת 2005 התחלתי לבזבז אפילו יותר זמן על תאווה ושימושים. בשלב מסוים נהייתי כל כך מפוחד מהדברים שצפיתי (וגם ממשך הזמן) שחשבתי שהייתי אחוז בשדים. הלכתי לכנסיה למרות שאף פעם לא הייתי מבין באי הכנסיה.

בשנת 2007, סוף סוף הבנתי שאני מכור בזמן ההתכוננות למבחן מקצועי חשוב – השקעתי יותר זמן על פורנוגרפיה מאשר על למידה. בשנת 2008 זה נהיה כל כך גרוע שלא פיניתי זמן לעבודה, לשינה או אפילו לאכול בצורה נורמלית. השתמשתי כמעט כל הזמן. עכשיו אני רואה את סיפורם של ביל W ושל דוקטור בוב על ימי השתיה האחרונים שלהם כשיקוף מתאים למקרה שלי. לאחר שלמדתי בתחום המקצוע שלי על התחזית העגומה עבור המכורים, הבנתי שאני אבוד וחיפשתי את סקסוהליסים אנונימיים.

באסירות תודה מצאתי את אתר האינטרנט של SA, מצאתי כמה מפגשים ואת מיקומם, והתחלתי להגיע. יכולתי להשאר מפוכח למשך שבוע לכל היותר כאשר לא הלכתי למפגשים. אבל כאשר התמדתי בהגעה למפגשים, נשארתי מפוכח למשך שלושה שבועות. השימוש הפסיק לספק את האפקט הרצוי והרגיש משפיל ביותר. עכשיו רציתי ממש לעצור, אבל לא יכולתי. ואז ביקשתי ממישהו שיספנסר אותי, והתחלתי לעבוד את הצעדים. לאחר שעבדתי את הצעד הראשון בפעם הראשונה, באופן ניסי הפסקתי להשתמש. וזה קרה שוב כאשר איפסתי את המפוכות שלי בשנת 2011 בבית החולים.

כאשר הייתי ללא החברותא והתוכנית (בעיקר ההשפעה של הצעד הראשון), הייתי חסר אונים מול התאווה, ופשוט הייתי חייב להשתמש. כאשר השלמתי את הצעד הראשון שלי והייתי בקשר רציף עם חברים חדשים, הייתי חסר אונים כמו מקודם, אבל לא הייתי חייב להשתמש. אני קורא לזה “התקדמות מודעת קלה אך מהפכנית”. ב-SA גיליתי את הדברים שהפכו להיות ליסודות שלי למפוכחות והחלמה: מפגשים, שירות, ספינסור, עבודת התכנית וקריאה בספרות. מכיוון שאני כה עקשן אני עושה את כל הדברים האלו בקביעות, וזה איכשהו משאיר אותי מפוכח. זה הציל את החיים שלי, ויחד עם עזרה חיצונית, זה הפך אותם להיות פחות אומללים ואפילו מהנים.