שכה יהיה לי צער[1]

הביטוי ‘שכה יהיה לי טוב (צער)’ זכור לי כקללה שכיחה אצל הדמויות בקומיקס פינאטס (Peanuts). במשך רוב חיי השתמשתי בביטוי זה כדי לבטא תדהמה, ייאוש ותסכול, אף פעם לא חשבתי על האמת העמוקה שחבויה בצחות הלשון הזו. לפני שהגעתי לתכנית SA ב 21/10/1998, חייתי עם מצבור של צער קפוא. רק אחרי שעברתי מספר מסעות בדרך הצעדים, או אז התחלתי להבין ולאמץ את היתרונות שבצער. הבנתי שהמסע שעברתי בתוך הצער היה מְרפא וטוב עבורי.

כשהייתי בן 14 דוד שלי שהיה קרוב לליבי התאבד, נפל קורבן לפוסט טראומה שלא טיפלו בה ממלחמת העולם השניה. בגיל 16, אחי הגדול, בן 22, נפטר באופן פתאומי ממפרצת במוח. מקרים אלו של מוות אצל הקרובים אלי פגעו עמוק בתוכי – חוויית האבל הראשונה שלי. הרגשתי שהצער קורע לגזרים את ליבי הצעיר והכאוב. בשני אירועים אלו, איבדתי שליטה על רגשותי ועל עצמי. התביישתי בהתנהגות שלי, על ליבי שנשבר ועל פרץ הדמעות. החלטתי שאני צריך לשלוט על רגשותי סביב הצער בצורה טובה יותר.

במשך יותר מחמש עשרה השנים הבאות איבדתי כמה חברים. איבדתי שניים מחברי הקרובים ביותר. עוד שלושה חברים מבית הספר. שני בני דודים ושכן שהיה צעיר ממני. כל אלו התאבדו. עוד חבר מבית הספר נפטר עקב גידול במוח, וחמישה חברים מבית הספר נהרגו בתאונות דרכים. הצער הפך לדבר אותו צריך להדחיק. התאמצתי לצמצם את הכאב למינימום ולעבור את זה במהירות האפשרית. לא הבחנתי בכך שהצער שלא התאבלתי עליו, נשמר קפוא בתוך הגוף שלי והנפש. ושנהייתי יותר ויותר קר לב. מהר למדי כבר לא הרגשתי כלום כששמעתי שמישהו נפטר או נהרג. ויותר גרוע נהייתי יותר ויותר רע לב.

אימי נפטרה כשהייתי בן 32, היא הייתה האדם הראשון שהרשיתי לעצמי להתאבל עליו. באותו הזמן גם התאבלתי על אחי שנפטר שש עשרה שנים לפניה. חוויתי הקלה, הרשיתי לעצמי להרגיש את האהבה והכאב שבאובדן משפחתי. החוויה של הצער הכשירה את הקרקע לעבודת 12 הצעדים בעתיד. עם זאת, לא הרשיתי לעצמי להתקרב רגשית לְעָבָר או למקרי מוות אחרים שהצטברו.

באופן מוזר, לפני שהגעתי ל-SA, בתחילת כל סתיו, בערך בשבועיים האחרונים של אוקטובר, ולפעמים גם במשך כל נובמבר, הייתי חֹווה את מה שהייתי קורא לו ‘החודש האפל שלי’. דיכאון היה משתלט עלי. לקח לי כמעט 15 שנה להבחין בדפוס שחוזר על עצמו. הצער שלא התאבלתי עליו נשאר בתוכי למשך כמעט 30 שנה. מובן מאליו שההימנעות מלהתאבל הפכה לגורם משמעותי בהתפתחות ההתמכרות שלי למין. נסיגה לחיים של פנטזיה הפכה למפלט הנחמה שלי.

לבסוף, עם כארבע שנים של מפוכחות ב-SA, באחד הנובמברים התחלתי לדבר עם הספונסר שלי על צער, החבר הקרוב הראשון שהיה לי מזה הרבה מאוד שנים. התחלתי על ידי התייחסות להקלה שחוויתי כאשר התאבלתי על אימי. בשיחות השבועיות שלנו התחלתי לציין בשמות ואחר כך גם לספור את מקרי ההתאבדות ואת מקרי המוות. בטווח של חמש עשרה שנים, מתוך שישה עשר מקרי מוות בקרב החברים שלי שלושה עשר מהם היו זכרים. זה השפיע על ההתנהגות שלי בצורה עמוקה מאוד, במיוחד כשהיה מדובר בטיפוח יחסי חברות עם גברים. נמנעתי מיחסי חברות קרובים. הסתרתי את רגשותיי ונסוגתי פנימה, מתחבא מפני אנשים לא נעימים, מקומות ודברים.

נהייתי מודע לכך שבניתי סביב עצמי את מה שהיום בהחלמה אני קורא לו ‘שריון מגן קרמי’, לשמחתי, היו בו סדקים שאפשרו את כניסתם של מעט רגשות, אך – נעולות בתוך הכלא הקרמי מעשה ידי – היו ה”אשמה, שנאה עצמית, חרטה, ריקנות וכאב” ונדחפתי “פנימה, הרחק מהמציאות, הרחק מהאהבה” עד שנהייתי כמעט לגמרי אבוד בתוך עצמי (הספר הלבן עמ’ 203).

בהחלמה, נהגתי לקרוא כל אחד ואחד בשמו, ולזכור אותם בחיבה כפי שהיו, לחלוק את זה עם אלו ששרדו, ולהציע את תפילותי עבור אלו שנפטרו. בהתאבלות למדתי שכאב האובדן מתפוגג לאט לאט עד שכל מה שנשאר זה רק אהבה. הַהִמַצאות באבל עזר לי לשחרר היבטים מההתמכרות שלי, בנוסף לאשמת השורד שהייתה לי. למדתי להיות בעל חמלה, והודות לעבודת צעדים מתמשכת, לאט לאט נהייתי חם לב והסתכנתי בקשרי חברות עם גברים אחרים.

מניסיוני ראיתי שלהתאבלות יש התחלה אמצע וסוף רך ופתוח. (אני עדיין מתפלל עבור חבריי וקרוביי). בתהליך עבודת הצעדים, נהייתי נכון יותר לוותר על פגמי אופי. אני מתמלא יותר ויותר באסירות תודה על ההחלמה שלי ואפילו על היותי סקסוהליסט. היום, על בסיס יום יומי, אני נכון לחלוטין (צעד שש) למסור את חיי ואת רצונותי להשגחת אלוקים (צעד שלוש), כי אני יודע שלמרות הפחדים וההתנגדויות שלי, מערכות יחסים טובים יותר, אהבה גדולה יותר וחופש גדול יותר יבואו כתוצאה מכך. “שכה יהיה לי טוב (צער)”: אני יכול עכשיו “להישיר מבט אל העולם ולעמוד חופשי” (הספר הלבן עמ’ 205).

[1] מאנגלית (Good Grief) התרגום ‘שכה יהיה לי טוב’ אך המשמעות המילולית היא ‘צער טוב’. (הערת המתרגם)