מדידת חום של אחרים היה שער הכניסה לתככי תאווה.
לא היה לי מושג מה משמעות הביטוי בצעד שלוש “הפסקנו לשחק את אלוהים”. חשבתי שזה פשוט לפרוש מהמשחק בו אני דורשת מאחרים להתנהג כמו שאני רוצה, יחד עם הבקשה שהתוצאות יהיו לטעמי. הביטוי בהחלט מתכוון לשני אלה, אבל יש עוד רבדים לביטוי.
הייתי מוכרחת להפסיק לקרוא את המחשבות ונטיות הלב של הסובבים אותי. כאשר מישהו היה אומר לי שלום, הייתי בוחנת את תווי הפנים שלו, שפת הגוף, טון, נטיה, ועוד. כל זה כדי להחליט אם הדובר הוא שמח, עצוב, כועס עלי, מפחד ממני. מדדתי חום שלהם כדי לראות מה שלומי. מאוחר יותר הפנמתי שתככי תאווה פועלים באותו הדרך: הייתי מתרשמת מהטון ותווי הפנים של הדובר, ומפרשת את משמעות המילים שיתאימו למה שמושך אותי. ככה תמונות יכולות להצטייר בראשי.
הספר הגדול אומר שאנחנו לא מסוגלים להבחין בין אמת לשקר. זאת מכיוון שאני האמנתי באותם השערות, ניחושים והתרשמויות שציירתי בראשי לגבי המתרחש אצל האחרים. מה יכולתי לעשות?
ביקשתי מאלוהים שיסיר ממנו כל מחשבה של תאווה או תלות שהיו בראשי. חיכיתי עד שהראש שלי היה נקי ממחשבות. אחר כך, פרשתי מקריאת מחשבות המתמדת שהייתי בוחנת בתקשורת הבלתי מילולית של האחרים. צעד עשר אומר שאני צריכה להסתכל על המתרחש בתוכי ולבחון אותו, אבל לא לבחון את הפנימיות של האחרים. אז התחלתי להקשיב אך ורק למה שהאחרים היו אומרים ועושים, מנסה להפנים את הגלוי כפי שהוא. שאלתי והקשבתי לרצון של אלוהים ממני לגבי אופן התגובה הרצוי והראוי.
לאחרונה, אם דברים נהיים תלותיים, אני מצהיר באמונה שאני עושה את הפעולה הנכונה או השגויה לפי מה שאני מאמינה שאלוהים רוצה שאהיה, ולא איך שבני אדם היו רוצים שאהיה. בשביל פיתויי תאווה, אני מצהירה באמונה בנשמתי את המצב המציאותי בין האחר לביני. הצהרה כגון “אין שום דבר אמיתי שמתרחש ביני לבין האדם הזה, ולעולם לא יהיה קשר אמיתי בינינו”.
כיום, אני יכולה להצהיר שאני מנותקת ומופרדת מנטלית, רגשית ורוחנית מהמפלצת הדו ראשית של התאווה והתלות. איזו שלווה! אסירות תודה לאלוהים!
אנונימית
