הפרק בספר הלבן ״תאווה – הכח מאחורי ההתמכרות״ לפי התפיסה שלי, הוא הקדמה מפוארת לבסיס של התאווה באמת. בפרק הזה רוי מגדיר את התאווה כ״גישה התובעת שדחף טבעי ימלא ישרת תשוקות לא טבעיות״ (הספר הלבן עמוד 41). זו היתה בהחלט החוויה שלי.

בשנות התיכון גיליתי את האוננות והפורנוגרפיה, אינני יכול להיזכר מי מהם הגיע ראשון, אבל אחד בהחלט הוביל במהירות לשני. להתבונן בתמונות האלו בהחלט הביאה לעוררות. ומין עם עצמי בהחלט הביא לעונג. יכול להיות שלאחרים חזרה על החוויה הזו מדי פעם יכולה לעבוד. אני מיד התמכרתי. הייתי חייב לחוות את החוויה של התאווה שוב ושוב ושוב. החוויה שלי עם אוננות, פורנוגרפיה, חנויות ספרים למבוגרים, סרטים למבוגרים, מועדוני חשפנות ועוד, כל אלו היו ה״אובססיה המבודדת שלי למין ולעצמי״. כמו שרוי אמר באותו הפרק, התאווה שלי היתה גישה תובענית שהדחף הטבעי החדש שגיליתי ימלא תשוקות לא טבעיות.

הייתי צריך את התאווה בגלל שהייתי בודד, חרד, חסר ביטחון וכולי. זו היתה הגישה של התאווה ששלטה בי. הרגשתי שאני זכאי לרגעים האלו, לבד עם התאווה. הבעייה שזה הרג את הנשמה שלי. כשהייתי בתיכון, התחלתי סמינר ללימודי כמורה (רק אציין שבפועל זה מעולם לא קרה), האמונה שלי לימדה אותי שההתנהגות שלי היא שגויה. אבל עמוק בפנים ידעתי שההתנהגות הזו שגויה, איך ידעתי? מפני שכל פעם שהייתי פועל על פי הגישה של התאווה והפנטזיות – הרגשתי כל כך הרבה בושה.

בסופו של דבר חייתי סוג של חיים כפולים, ב״חיים האמיתיים״ שלי כביכול הייתי במועצת התלמידים, עבדתי בעיתון של בית הספר, השתתפתי בקבוצת הספורט של התיכון, קיבלתי ציונים טובים וכולי, אבל בעולם הפרטי שלי הייתי אדם שטורף תמונות (ללא רשות) כמו שרוי קורה לו ״תמונות נשים״ שוב ושוב כאילו הן נתנו לי רשות לצלם אותן. אני מסתכל אחורה לעבר שלי עכשיו ואני מצטמרר מחוסר הכבוד שהיה לי פעם נשים האלו. אבל עם הזמן, שקעתי כל כך בתוך עצמי שהשלכתי את המוסר והערכים שלי בצד הדרך כדי שאוכל להמשיך ולמלא את עצמי בדיוק ממה שהורס אותי: התאווה.

הרגע האפל ביותר שלי היה אחרי שסיימתי את הלימודים במכללה וקיבלתי את העבודה במשרה מלאה הראשונה שלי. באותו הזמן יצאתי עם אישה צעירה, זו שעכשיו אשתי במשך כמעט 40 שנה. למרות הנישואין הזוגיות ״התעסקתי״ עם עמיתה שלי בעבודה, ואחרי כמה פעמים שקיימתי איתה יחסי מין האשמה והבושה הכריעו אותי. אבל התאווה שלי היתה חזקה יותר. למרות שניסיתי להפסיק – הו, הפסקתי לפעמים, אז אומר שלמרות שניסיתי להישאר בהפסקה – פשוט לא יכולתי. בסופו של דבר הצלחתי להתרחק מהעמיתה הזו במשך חודשיים וכל זה כדי לחזור. לפני שעשינו משהו בפעם הזו היא הסתכלה אליי במבט חלול ושאלה ״אתה עדיין אוהב אותי?״, ברגע הזה האפלה הסתכלה עליי כמו שהיא לא הסתכלה עליי בעבר, אני אף פעם לא אהבתי את האדם הזה באמת, אבל בהחלט הייתה לי חיבה מסוימת כלפיה. באותו הזמן כבר הבנתי שאני מתפטר מהעבודה הזו, אחת מהסיבות לעזוב היתה להתרחק מה״קשר״ הזה. ידעתי שאם אומר לה את האמת – אני לא אקבל את הסיפוק לתאווה שלי, אז שיקרתי לה בפנים.

בדת שלי יש דבר שנקרא ״חטא מוות״ וידעתי אפילו לפני שהתחלנו לקיים יחסי מין באותו הלילה שהכח תאוותני השקרי הזה הוא ״חטא מוות״ ואני איבדתי את עצמי באופן מוחלט. באותו הזמן לא ידעתי מה ההגדרה של התאווה ״על פי הספר״, אבל ידעתי מה היא בשבילי, ורוי תיאר את זה בפרק בצורה ממש טובה.

זה היה דיי כואב לכתוב מאמר ב-ESSAY, זה קשה להיזכר מי הייתי ומי אני עלול להיות שוב אם אני אפסיק לעבוד את התוכנית הזו. אבל אני אסיר תודה לכח העליון שלי וגם לכל כך הרבה מכם שבעזרתכם נשארתי בהחלמה. האם הסתבכתי בשנים האלו? כן. האם מידי פעם שיניתי את הדרך שלי כדי להסתכל במגזין או כדי להסתכל על אדם אמיתי שלא הייתי חייב לעשות? כן. אבל בדרכו של האל ובעזרתכם – אני יכול לוותר על הרגעים האלו מאוד מאוד מהר, כך אוכל להישאר משוחרר והאפלה לא תרד עליי שוב. הודות חסדי האל, הצעדים והחברותא של סקסוהליסטים אנונימיים במשך למעלה מ-40 שנה, אני יכול להישאר עם האור הזה – הרחק מהימים האפלים של התאווה.