היא אסירת תודה שהצעדים לימדו אותה איך להתחבר בעזרת שיתוף בריא ובטוח.

כשבניתי חומה בין עצמי ואלו שאהבתי, ניתקתי את החיבור שלי מאלהים ומאחרים. ניתקתי את עצמי לגמרי כשהייתי בת ארבע בגלל שזעמתי על כולם.

“אנו מוצאים שבידוד רוחני לאורך זמן הוא קשה מנשוא. איננו יכולים פשוט להשאיר את החיבור של נשמתנו תלוי ומתנדנד” (הספר הלבן עמ’ 50). כפי שאמות אם אין לי אוכל ומים, אמות רוחנית בלי חיבור לאלהים. הגישות האנוכיות שלי מפרידות אותי, הורגות אותי רוחנית וגורמות לרעב בלתי נסבל כמו ואקום. שני דברים קורים כאן: כאב הנובע מהגישות האנוכיות שלי, ורעב בלתי נסבל של ניתוק שנגרם מאותן הגישות. אם אני רק מוותרת על הגישות האנוכיות שלי מבלי להתחבר על ידי פעולות של אהבה והשפה של התכנית (צעדים עשרה, אחד עשר, ושנים עשר), הרעב מתעצם. בלי חיבור (כח), האובססיה המנטאלית חוזרת, ואני לוגמת חיבור מזויף: תאווה. איני יכולה לעצור אחרי שלגמתי, ואני אישה מתה. זאת הסיבה שהחלמה המבוססת על דבר שלילי לעולם לא תעבוד.

איך אני מתחברת לאלהים ולאחרים? אני מתחברת על ידי ביצוע הצעדים ושימוש בשפה של ההחלמה. למעשה, כאשר אני משתמשת בשפה של ההחלמה אני מבצעת את 12 הצעדים.

על ידי וויתור על תאווה ככח תחתון בצעד אחד ואלהים שהופך לכח עליון בצעדים שניים, שלושה, ואחד עשר, אני מתחילה להתחבר לאלהים. על ידי ביצוע צעדים ארבעה, שישה, ושמונה, אני מתחברת לאלהים ולעצמי על ידי ידיעת האמת על עצמי. על ידי הצעדים חמשה, תשעה, עשרה, ושנים עשר, אני מתחברת לאלהים, לעצמי, ולאחרים.

השפה של ההחלמה פירושה להוביל עם החולשות. אם אני צריכה לוותר על תאווה בקבוצה אני משתמשת בשפה בטוחה וקלינית. אני עושה מאמץ אמיתי וכנה להימנע משפה בוטה. “אנו גם נמנעים מתיאורים מיניים מפורשים ולשון מינית גסה (הספר הלבן עמ’ 178). לדוגמא, אני יכולה להיכנע בקבוצה באמירה כמו “אני רוצה לוותר על תאווה בחלום, מבטים שניים, שימושים, פנטזיות, תוכן בוטה באינטרנט, הסתכלות על אחרים, ומין עם עצמי.” ביטויים אלה אינם מפורטים, ומשתמשים באוצר מילים שונה מזו הנפוצה בחיי המחלה. אין שום זיכרון הכרוך במילים אלו, מה שמוריד את הסיכוי שמחשבות תאווה נלווים יעלו. עם זאת, האמירה הזאת כן נותנת רעיון כללי איך התאווה עלתה. אני יכולה להיכנע, חברים חדשים יכולים להתחבר, ושאר החברים נשארים בטוחים ומתייחסים אליהם בכבוד.

חברים ותיקים רבים שיתפו שכאשר אני משתפת בצורה בוטה בקבוצות, אני מתעללת בחברים ומחזיקה אותם כבני ערובה. כל חברי הקבוצה היו צריכים לתת לי רשות לשתף מפורט; אחרת, לא אשמור על היושרה שלי ויכול להיות שאתן ואחטוף “מכות תאווה”. אם אני צריכה לשתף על תאווה באופן יותר מפורט, אני מתקשרת לספונסרית שלי או לנשים בהחלמה שהדברים שלי לא יהוו עבורם טריגר.

אם הקבוצה באופן מכוון מתרגלת שיתופים מפורטים, זוהי צורה של התעללות – אפילו אם אותה קבוצה אומרת למתקשים לצאת מהקבוצה ולחזור. פעם אחת, הייתי חייבת לצאת מקבוצה ולחזור כל כך הרבה פעמים שפספסתי את כל הקבוצה. זה היה אחרי 15 שנות מפוכחות! יציאה וחזרה מהקבוצה הם כלי מצוין אם הקבוצה לרוב משתפת בצורה שאינה בוטה, או אם הבעיה שוכנת רק בי. אך אם הקבוצה בכוונה ובצורה עקבית משתפים בצורה בוטה, אני אחראית לעזוב ולמצוא קבוצה אחרת שמשתפת בכבוד.

שיתוף בשפת ההחלמה הוא תמיד סוג של צעד העשירי. אני מסבירה את המצב מספיק זמן כדי לזהות את הבעיה. אחר כך, אני יכולה למסור את החוסר אונים שלי ולסמוך על אלהים שיעזור. אני בוחרת לעשות את רצון האל במצב זה. אני משתפת את הטינות שלי, הפחדים, או הפצעים. אני מזהה את האידיאלים או התפקידים שאלהים רוצה ממני בסיטואציה הזאת, ובודקת אם יש צורך בכפרה. אני יכולה לבקש הזדהות או ניסיון, כח, ותקווה (נח”ת) מהאדם המאזין. זוהי שפת ההחלמה וביצוע 12 הצעדים בו זמנית.

אחרי שהקשיב לשיתוף שלי, אנשים מזדהים על ידי שיתוף מהניסיון וההבנה שלהם, הצעדים שהם יישמו, ההבטחות שהתמלאו, והלקחים שנלמדו. לכן, אני מתחברת דרך הצעדים וההזדהות עם הבעיה שנהפכה לפיתרון בידיו של אלהים.