כשהוא פועל לפי רצון אלוהים, העולם משתנה לנצח.
במלון מייפלאוואר, ביל מרגיש את התשוקה למשקה עולה לאט בתוך מחשבתו. בלי שמץ של התנגדות, הוא נכנע לרעיון המטורף. הוא הולך אל הבר של המלון ומזמין כוס ג׳ין — ואז עוד אחת, ועוד אחת. האלרגיה שלו עושה את המהלך האחרון שלה. שבוע לאחר מכן, ביל מת מהרעלת אלכוהול.
בעולם הזה, אף אחד לא מתקשר לד״ר בוב. הוא ממשיך לנסות להחלים במסגרת קבוצת אוקספורד, עד שהקבוצה מתפרקת והשפעתה דועכת. הוא נשאר לבד עם השתייה שלו. אשתו אן מתגרשת ממנו; הילדים מפסיקים לבקר אותו, והוא מת מוות אלכוהולי, בודד ואומלל.
אחרי הנפילה האחרונה שלו, רוי ק׳ זוחל החוצה מהמרתף ופותח את תיבת הדואר ליד הדלת. הוא מוצא את גיליון טיים מ־22 באפריל 1974. הוא פותח את המגזין, אבל לא מוצא שם את הכתבה “האלכוהוליזם החדש” — הכתבה שהייתה אמורה להציל את חייו — כי אלכוהוליסטים אנונימיים מעולם לא נוסדה. בגל של ייאוש עמוק, הוא נוסע לבית בושת. רוי לא נראה שוב לעולם.
סקסוהוליסטים אנונימיים מעולם לא נוסדה. גם אף אחת מהחברותות האחרות לא. אין תוכנית של שנים־עשר צעדים. אין תקווה לחסרי התקווה.
אבל אנחנו יודעים שזה לא קרה; לאלוהים הייתה תוכנית אחרת. אותו רגע פשוט שבו ביל בחר להתקשר לאלכוהוליסט אחר כדי לעזור לו היה כמו פיצוץ קוסמי — רגע שהוביל להקמתן של יותר ממאתיים חברותות ברחבי העולם, לכך שאני כותב את המסר הזה, ושאתה קורא אותו עכשיו.
מעשה פשוט של “לצאת מעצמי” יצר השפעה נצחית שתמשיך עד סוף הזמן. זו העוצמה של התוכנית. לפעמים אני מזלזל בבחירה שלי בניקיון או במעשה של לעזור לאדם אחר שעדיין סובל. אבל בכל פעם שאני בוחר ברצון אלוהים, אני חוזר לאותו רגע שבו ביל עשה את השיחה ההיא. משהו קטן… ששינה את העולם לנצח.
לפעמים כדאי שאשאל את עצמי: איפה הייתי היום אילו תוכנית שנים־עשר הצעדים מעולם לא הייתה קיימת?
עבדאלבארי א׳, טטואן, מרוקו
