אני בן 50 וגר בפולין, מפוכח מאז שנת 2011. הגעתי לחברותא בשנת 2007. תקופת המפוכחות המשמעותית הראשונה שהייתה לי ארכה שנתיים וחצי החל מאפריל של 2008. ואז מצאתי את עצמי בבית חולים פסיכיאטרי מאובחן עם דיכאון חמור. שמה איבדתי את המפוכחות שלי, אך מייד ביקשתי שוב את עזרת החברותא ומצאתי ספונסר. התחלתי את התכנית מחדש. מאז ועד היום אני מפוכח
שמי אנה, ואני גרה במקסיקו. אני מודה לאלוהים על הנס של עזיבת ההתנהגויות הממכרות שלי, אותם דפוסי תאווה שהחזיקו אותי בעבדות במשך שש שנים. הרגשתי לחלוטין שבויה בדרישות התאווה, לא מסוגלת להתנגד גם כשרציתי. בשלושת החודשים האחרונים, עם זאת, הבנתי שההחלמה שלי חורגת הרבה מעבר לסתם להפסיק. אלוהים העניק לי שליטה עצמית, שלווה, מתינות, משמעת ותקווה לעתיד. הוא מעולם לא מנע ממני אף אחת מהמתנות האלה כשביקשתי בכנות. אלוהים נתן לי אותן בנדיבות וללא נזיפה
סיפור אישי זה מהכנס EMER היה אמור להתפרסם בגיליון דצמבר 2024 של ה ESSAY- אך נדחה לגיליון זה. חשבתי רבות על כתיבת מאמר בנוגע לשירות ולחברותא, כיוון ששניהם השפיעו עמוקות על פיכחוני והחלמתי ב-20 החודשים האחרונים. תוך כדי כתיבת מאמר זה, אני יושב בנמל התעופה בווינה, מחכה לעלות על טיסה ללונדון, שם אבלה שבוע בחברת חברי הקהילה המפוכחים שלי (חברים בהחלמה)
גדלתי בבית דתי. אבי היה בהן דת מוסמך, והמשפחה שלי הקפידה על מנהגים דתיים רבים. לפי החוויה שלי, אבי לא נהג בתוך הבית לפי הגישה הדתית שהוא הטיף לה בכנסייה. השימוש המיני שלי התחיל בגיל צעיר מאוד; וכלל – בידוד, פנטזיה, סודות, והסתרה – חיים כפולים לכל דבר
הייתי קתולי, ואז פרוטסטנטי.... גם כהן דעת, מיסיונר... וסקסהוליסט. זה היה אני בתמצית. אלוהים תמיד היה חלק משמעותי מחיי. אימצתי לחלוטין את המעשים הדתיים המסורים של אמי והייתי פעיל מאוד בכנסייה. אהבתי את העובדה שאנשים קיבלו והעריכו אותי. להיות "בחור טוב" התאים באופן מושלם לצורך שלי בהכרה. ככל שעשית יותר טוב, כך יותר כבוד הרווחת. אימצתי את התרבות הזו בכל לבי
"החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוהים כפי שהבנו אותו."(צעד שלישי) משפחת המוצא שלי הייתה משפחה של רוחניות ואמונה חזקה באלוהים. למדתי להבחין בין טוב לרע, אך האמנתי שזה אומר שאלוהים אוהב אותי רק אם אני עושה מה שטוב. כשגדלתי ונלכדתי אף יותר בהתמכרות שלי, התחלתי לחיות חיים כפולים - חיים של שמחה חיצונית אך עם סוד אפל של תאווה מלאה בושה כלואה בפנים
Soy un hombre de 50 años de Polonia, sobrio desde 2011. Llegué a la Fraternidad en 2007. Mi primer período significativo de sobriedad fue de 2,5 años, a partir de abril de 2008. Luego terminé en un hospital psiquiátrico con diagnóstico de depresión severa. Allí perdí la sobriedad, pero inmediatamente me comuniqué con la Fraternidad nuevamente y encontré un padrino. Comencé el Programa nuevamente. He estado sobrio desde entonces.
Mi nombre es Ana y vivo en México. Le doy gracias a Dios por el milagro de parar mis practicas adictivas, esos patrones de lujuria que por 6 años me tuvieron sometida. Me sentía una completa esclava a lo que la lujuria demandaba de mí, no me podía negar aunque quisiera. En los últimos tres meses me he dado cuenta de que mi recuperación va más allá de solo dejar de consumir. Dios me ha otorgado dominio propio, paz, templanza, disciplina, esperanza en el futuro. Él no me ha negado ninguna de estos frutos cada vez que desesperadamente se lo pedía, Dios me otorgó cada uno de estos generosamente y sin reproche.
Esta experiencia personal en la Convención EMER estaba programada para publicarse en la edición de diciembre de 2024 de ESSAY, pero tuvo que guardarse para esta edición. Asegúrese de escuchar la entrevista del autor en el episodio de diciembre de 2024 de “ESSAY Conversaciones – Más allá de la página” en essay.sa.org/get-involved/essay-podcast
Crecí en un hogar religioso. Mi padre era un ministro ordenado, y nuestra familia observaba muchas prácticas religiosas. Aunque mi padre predicaba la doctrina, no vivía los principios de la iglesia en casa, o al menos así lo experimenté yo. Mi consumo sexual comenzó a una edad muy temprana e incluía aislamiento, fantasía, secretos y ocultamiento—una verdadera doble vida.
