ההרגשה הטובה הראשונה שאני זוכר בחיי הייתה כשהייתי בן 5 ואבא שלי נתן לי בקבוק בירת ‘רולינג רוק’. ישבתי בפינה, שתיתי אותה והרגשתי איך האלכוהול משפיע עליי. הסתכלתי על אבא שלי מהצד השני של החדר והתמלאתי אהבה כלפיו. זו הייתה הרגשה נפלאה.

ההרגשה הטובה הבאה שזכורה לי הייתה מסביבות אותה התקופה, וכללה ילדה בשם ננסי שהייתה גם בת 5 בערך. זה היה יום קיץ חם ואני הרמתי את ננסי הקטנה, וכשאני נושא אותה בזרועותיי ניגשתי לאמא שלי ואמרתי לה: “ננסי ואני הולכים להתחתן”. אני זוכר את תחושת האושר שמילאה אותי. לא הרגשתי את התחושה הזאת ב-16 השנים הבאות.

כשהייתי בן 8, אחותי בת ה-14 לקחה אותי ואת אחי בן ה-10 לנהר בו היא רצתה ללמד אותנו לשחות. אחי טבע שם באותו היום, ואני ניצלתי בקושי. אותי אמנם הצליחו למשוך בשיער ולחלץ, אבל תמיד חשבתי שאחי הוא זה שיצא מורווח מכל הסיפור – הוא זכה למות ולהיות עם אלוהים, בעוד שאני נאלצתי לחזור הביתה למשפחה שלי. אבא שלי התחיל לשתות ומשם העניינים רק החמירו.

מה שהפך את המצב לעוד יותר גרוע היה שהמשפחה שלי לא דיברה על כל זה והתנהגה כאילו אף פעם לא היה לי אח. אבל אני הייתי שם! אני ידעתי מה קרה, וידעתי שהיה לי אח גדול.

כשהתחלתי להתלונן אז על כאבי בטן, הדרך היחידה שילד בן 8 יכול להתמודד עם כל הרגשות הבלתי אפשריים האלה, הם סיממו אותי. נתנו לי חומר בשם פרגוריק, ששימש לשלשולים וכאבי בטן אצל ילדים. פרגוריק הוא סם הרדמה. אני לא זוכר שום דבר מארבעת החודשים מהטביעה של אחי עד ליום שהתנקשו בנשיא קנדי. רק אז חזרתי להכרה מלאה, זה היה כאילו התעלפתי למשך תקופה ארוכה. הסתכלתי מסביב בכיתה וראיתי שכולם בוכים. לא הבנתי למה עד שנודע לי שהנשיא נרצח. כל מה שהבנתי הוא שלא הרגשתי כלום.

מאז הזיכרון שלי די מטושטש, אבל אני זוכר ששתיתי בקביעות עד גיל 15. בגיל 25 גיליתי שאני סובל מנזק לכבד. בדרך כלל לא שתיתי עד אובדן הכרה, אבל אני זוכר ששמעתי מישהו קורא בשמי: “קירק!” אבל לא קוראים לי קירק… הלכתי לחדר השינה שלי ומצאתי שם נערה שנראתה בת 12, יושבת ערומה על המיטה שלי עם בקבוק בירה ביד. “תתלבשי ותלכי מפה!” אמרתי, והיא רק שאלה: “אני יכולה להשאיר אצלי את הבירה?”

רק אז זה היכה בי – אני בן 25. הדבר הזה שקורה כאן הוא לא חוקי. יש לי בעיה!

התפכחתי ב-AA ב-24 בפברואר 1980. הספונסר שלי ישב איתי ואמר לי להתבונן על שבעת החטאים של הנצרות במסגרת צעד 4 שלי. עברתי על הרשימה: כעס, חמדנות, גרגרנות, עצלות, גאווה, קנאה… אבל כשהגעתי לתאווה, חשבתי לעצמי: זה לא חטא! אני חייב את זה בשביל לצאת מהמיטה בבוקר ובשביל להירדם בלילה!

17 שנה אחר כך, עדיין הייתי מפוכח ב-AA. ספינסרתי, ביקרתי אלכוהוליסטים בכלא, הייתי פעיל בחברותא, אבל התאוויתי כמו משוגע לגיסתי.

יום אחד היא ובעלה באו לבקר אצלנו, לבושים יפה בדרכם לחתונה. הייתי אז צלם חובב ועלה לי רעיון: אני אשאל את גיסתי אם אני יכול לצלם אותה בבגדים יפים, אבל לא עם בעלה… אני רק רוצה תמונות שלה. אבל כשנעמדתי ובאתי להעלות את ההצעה, עלה לי קול שאמר: חבוב, הכל בסדר? והבנתי שהכל ממש לא בסדר! התיישבתי חזרה, ואשתי, אחותה וגיסי הסתכלו עליי ולא הבינו מה קורה. באותו רגע פשוט רציתי להיעלם. ניסיתי לשקוע לתוך הספה כשהבנתי באותו הרגע שיש לי בעיה של תאווה, והיא עומדת להרוס לי את החיים. אני בטוח שהייתי לבן כמו סיד.

הייתי שקוע עמוק במגזינים פורנוגרפיים. היו לי חברות והרבה דברים אחרים שחשבתי שהם “לא טובים לנישואים שלי”. מישהו סיפר לי על סקסוהוליסטים אנונימיים ועל מה שהם קראו לו הספר הלבן. הם אמרו לי שיש קבוצה קרובה, וכשישבתי לראשונה בקבוצה הזאת, הרגשתי בבית. כשהם אמרו “הרגשנו חסרי ערך, לא ראויים, בודדים ומפוחדים”, הרגשתי שממש מדברים עליי!

היה שם בחור עם עשרה חודשי ניקיון. אמרתי לו שהוא הולך להיות הספונסר שלי. הוא פשוט הסתכל עליי, אז המשכתי ואמרתי לו שעשרת חודשי הניקיון שלו הם מתנת חינם שהוא קיבל מאלוהים, ואם הוא לא יסכים לספנסר אותי אז אלוהים ייקח אותה ממנו. הייתי אז חכמולוג, אבל לא ממש הייתי חכם.

הכרתי את 12 הצעדים לפני ולפנים. היו לו אז רק עשרה חודשי ניקיון ב-SA, הוא אף פעם לא היה ב-AA, והוא בטח חשב שלא הייתה לו ברירה אלא לספנסר אותי. אז התחלנו לעבוד את הצעדים, ופתאום ראיתי בעצמי פגמי אופי שמעולם לא התממשו ב-AA.

כשהייתי באינטימיות עם אשתי, הייתי מפנטז על אישה כזאת או אחרת, מישהי שראיתי במגזין או מישהי שראיתי בקניון. אשתי חשדה שניהלתי רומן – היא חד משמעית קלטה שלא הייתי נוכח שם איתה מבחינה רוחנית ורגשית. פעמים רבות הייתי בארץ הפנטזיות כשקיימנו יחסי מין, למרות שאשתי היקרה הייתה שם איתי פיזית באותו רגע.

הספונסר שלי הציע תקופה של הימנעות, אז התחלתי ב-90 יום, ואז ההתמכרות שלי לתאווה נהייתה ממש בולטת. הרגשתי הרבה דברים מטרידים על עצמי, אבל גם עבדתי עליהם. עשיתי צעד 4 יסודי מאוד על תאווה. התחלתי גם לפתח את הרוחניות שלי בעבודת תכנית של SA. יישמתי ב-SA את מה שלמדתי ב-AA, והתחלתי להיות מעורב ולקחת תפקידי שירות. פתחתי קבוצה שבועית עם הספונסר שלי בבית הכלא האזורי. היינו תופסים אנשים עם רק 90 יום של ניקיון, גוררים אותם איתנו לכלא ואומרים להם: “אתם חייבים לתת מסר!” עדיין הייתי חכמולוג, אבל איזה כיף זה היה!

אני זוכר שחשבתי לעצמי אז: אני ממש נהנה, אבל מרגיש שהכל רק בראש שלי. אני לא מרגיש אושר בגוף שלי, בנשמה שלי. חשבתי שאם רק אעבוד את הצעדים חזק יותר ואקח עוד תפקידי שירות, זה יגיע. ב-AA וב-SA דיברו כל הזמן על להרגיש “שמחים, מאושרים וחופשיים”, ולא הבנתי מה לא בסדר איתי.

התחלתי לבחון את האמונות שלי, וחשבתי שהבעיה שלי היא שאני פשוט אדם דפוק, שמשהו לא בסדר איתי מאז שנולדתי. אם נולדתי אלכוהוליסט, אז גם נולדתי סקסוהוליסט. אבל היה שם משהו עמוק יותר, אמונה שאני פשוט דפוק.

זכרתי שחברי SA אחרים אמרו שהם הרגישו “חסרי ערך, לא ראויים, בודדים ומפוחדים”, וזכרתי שביל W דיבר על רופאים ומטפלים. אז התחלתי ללכת למטפל, אבל הרגשתי שאני לא מצליח להגיע לשורש הבעיה, למרות שגם הוא היה מפוכח ב-AA. הוא אמר שנשמע לו שאני בדיכאון והוא רצה לתת לי טיפול תרופתי. דיברתי על זה עם הכוח העליון שלי במשך תקופה.

בתור כבאי מפילדלפיה, ה-11 בספטמבר (המתקפה ב-2001 על מרכז הסחר העולמי בניו יורק ועל מטרות אחרות) גרר אותי למערבולת של חושך. הראש שלי היה יותר צלול אחרי שרופא אחר נתן לי נוגד דיכאון, אבל עדיין הרגשתי מדוכא. החלטתי לעשות את מה שאני יודע, ופשוט התאמצתי כפליים. כל יום לצאת מהמיטה הרגיש כאילו אני לובש חליפת עופרת. עבדתי קשה עם חברים חדשים כמה שיכולתי והמשכתי ללכת לקבוצות, אבל תחושת הכבדות לא הלכה לשום מקום.

ב-2019 הלכתי לספרד לכנס SA במדריד, אבל בודדתי את עצמי. היו איתי עוד 300 אחים ואחיות בהחלמה, אבל עדיין הרגשתי לבד. לא הצלחתי לבקש מחבר אחר להסתובב איתי בעיר. הרגשתי כל כך חסר ערך, למרות שהיו לי יותר מ-20 שנות ניקיון ב-SA.

התחלתי לקרוא על משהו בשם פוסט טראומה. לא הבנתי את זה עד הסוף, אבל ידעתי שיש שם משהו שאני לא מתייחס אליו. בהמשך הבנתי שניסיתי לעשות “מעקף רוחני”. בפתרון של SA נכתב שהמפוכחות שלנו צריכה להיות בשלושה היבטים: גופנית, רגשית ורוחנית (הספר הלבן עמ’ 61). אני ניסיתי לעקוף את ההיבט הרגשי והגופני. הבנתי שלא הייתי דפוק ולא היה שום דבר לא בסדר אצלי. פשוט הייתי פצוע. מצאתי מטפלת שעזרה לי לראות איך חוויתי הרבה כאב, בלבול ואשמה בילדות (היא קראה לזה ‘טראומה’), ועדיין סחבתי את זה איתי בגוף (אלה היו ההיבט הגופני והרגשי שניסיתי לעקוף). מעולם לא התאבלתי על האובדן של אחי. בתור ילד החלטתי שאף פעם לא אוכל להרשות לעצמי לאהוב מישהו, כי כל מי שאני אוהב ימות לי. כולם ימותו או ינטשו אותי בדרך כזאת או אחרת. הבנתי אז שלא הייתי קרוב לאף אחד. אפילו לא הייתי בטוח אם אני קרוב לאשתי!

אז התחלתי לעבוד ברצינות על ההיבט הנפשי של הפתרון. אבל ככל שהעמקתי לקלף את שכבות הבצל, כך המצב החמיר. התחלתי לחוות תסמינים גופניים כמו גלי חום, חוסר תיאבון, ירידה במשקל ואפילו פראנויה. היו ימים שאפילו פחדתי לצאת מהבית.

איך כל זה מתקשר ל-12 הצעדים שלנו? בלי 12 הצעדים של SA ו-AA, הייתי חוזר לשתות, להתאוות ולהשתמש, והייתי מת. התכנית עזרה לי לראות שאני לא רוצה לחזור לחיים האלה. אני רוצה לעבור את זה מפוכח.

כאן נכנס העניין של לבקש עזרה חיצונית. נעזרתי במה שכתב ביל W:

“אלוהים סיפק לעולם שפע של רופאים, פסיכולוגים ומומחים מכל הסוגים, שעושים את מלאכתם נאמנה. אל תהסס לפנות אליהם ולדון איתם בבעיותיך הבריאותיות. רובם נותנים הרבה מעצמם כדי שהבאים אליהם ייהנו מנפש בריאה בגוף בריא. נסה לזכור שאף שאלוהים חולל ניסים בקרבנו, עלינו להימנע מלהפחית בערכו של רופא או פסיכיאטר טובים. לעיתים קרובות אין תחליף לשירותיהם כשמדובר בטיפול בחבר חדש ובמעקב אחרי המקרה שלו בהמשך”. (הספר הגדול, עמ’ 133)

חשבתי שאני ודאי לא עובד את הצעדים נכון, אחרת לא הייתי חווה את הדיכאון הזה. התחלתי לעבוד עם מטפל אחר שהשתמש בביטוי “מעקף רוחני” – השתמשתי ב-12 הצעדים ובכל כך הרבה תפקידי שירות כדי לנסות לעקוף את כל האבל מהילדות שלי. המחשבה העיקרית שהייתה לי בראש עדיין הייתה להתאבד. המטפל הזה עזר לי להתחבר לתהליך ההחלמה הגופני והרגשי. לאט לאט בניתי איתו קשר של אמון, או “שותפות אמיתית” כפי שקוראים לזה בשניים עשר ושתים עשרה (עמ’ 53). רק בחודשים האחרונים באמת התחלתי להרגיש “שמח, מאושר וחופשי” (הספר הגדול, עמ’ 133). אתמול בערב הייתי בקבוצה והיה קטע קריאה שהציף אצלי חוויה שהייתה לבני הקטן בגן. התחלתי לשיר לעצמי: “אבל אני / תמיד נשאר אני / תמיד נשאר אני / תמיד נשאר אני.” לא האמנתי ששרתי שיר ילדים בקבוצת SA! אבל בשבילי זאת הייתה הוכחה שאני מתחיל לקלוט את העניין הזה של “שמח, מאושר וחופשי”, מתבונן בשלושת ההיבטים של המחלה והפציעה שלי: הרוחנית, הרגשית והגופנית.

זה מסע קשה בשבילי, אבל אני מסרב בתוקף לוותר על עצמי. היום אני מבין שאני לא דפוק, אני משמעותי וראוי כי הייתי ועודני בן של אלוהים. ההורים הביולוגיים שלי הם כלי שהביא אותי לעולם, אבל נבראתי על ידי אלוהים ואני לא מוותר על עצמי!

אל תהססו לקחת את הבעיות הגופניות והבריאות הנפשית שלכם ל”רופאים, פסיכולוגים ומומחים מכל הסוגים”. ביל ידע על מה הוא מדבר, והוא עשה את זה בעצמו. אם זה היה מספיק טוב בשבילו, זה גם מספיק טוב בשבילי.