בהתחלה המושג 'מפוכחות' לא תאם לתדמית שהייתה לי בראש על סקסוהוליסט, כי לא היה לי ניסיון עם אלכוהוליזם. עם זאת, כשהגעתי לחדרים לפני 8 שנים למדתי שמפוכחות היא דבר קשה להשגה, כי היא קשורה למצב התודעתי שלי ובמה אני עלולה לעשות איתו אם אני לא בכושר רוחני.
שלום לכולם, שמי פאט ואני סקסוהוליסט. אני מאוד מאוד אסיר תודה היום על ההחלמה המתמשכת שלי מהתאווה. עברתי דרך ארוכה. אני הגעתי ונחשפתי לתוכנית בזמן שהתגוררתי בעיירה באמצע האי הצפוני של ניו זילנד, במהלך נובמבר 2016 ולאחר שהייתי מודע יותר ויותר לכך שאני מאבד שליטה והתאווה משתלטת על חיי. במהלך בולמוס שנמשך לאורך כל ליל שבת בשתיית אלכוהול שהצית את התאווה שלי, התחברתי לאינטרנט ושוחחתי עם נשים בצ'ט. אני רציתי להשתמש אבל הייתי כל כך שיכור שלא הצלחתי להבין איך אני יכול להגיע למצב שאני יכול להכיר מישהו. ממש ברכה בתחפושת.
הגעתי ל-SA בשנת 2008. עד לאותה נקודה, חיי היו רצף של אוננות כפייתית, פורנוגרפיה, מציצנות, אקסיביציוניזם ואינספור קשרים מוסתרים או סטוצים עם גברים אחרים. החוויה היחידה של קשר אנושי הייתה מערכת יחסים פוגענית של מעל ל-20 שנה עם גבר אלכוהוליסט.
ב-21 במרץ 2011, 48 שעות לפני שהגעתי לתכנית, הייתי מפוכח במשך שבועיים. באותו יום הייתי משוכנע שלעולם לא אפעל שוב על ההתמכרות שלי. הבעיה היחידה היא שכבר אלף פעם לפני כן הייתי משוכנע בכך בכמעט 25 השנים האחרונות.
העיסוק המקצועי שלי לא קשור לעיצוב גרפי, פרסום, איור של מגזינים או משהו בסגנון... לפני שנים, בראשית דרכי בחברותא שילבתי את עיצוב העלון של הקהילה שלי עם פעולה על התאווה בצריכת צ'טים ופורנוגרפיה... רק בנס של הכוח העליון שלי מעולם לא הצבתי בטעות תמונת תאווה באחד מהעלונים האלה... ובאופן שמתקבל על הדעת, איכות העבודה שלי לא הייתה עקבית, השקעת זמן פי שניים ממה שנחשב נורמלי, נשארתי ער עד מאוחר והייתה לי נטייה להתעצבן בקלות אם מישהו ביקר את עבודתי.
בהתמכרותי הפעילה הסיסמא שלי הייתה - "להיות לבד בגן עדן זה קשה יותר מלהיות עם בחורה בגיהנום". בילדותי המוקדמת לא יכולתי לדמיין עולם ללא בנות. לעגו לי על כך ששיחקתי עם בנות ולא עם בנים. למי היה אכפת, מבחינתי, נהניתי בתמימותי לשחק עם בנות.
אני מייק ואני סקסהוליסט, מפוכח מיום 07.08.2005. אס איי נתנה לי הזדמנות שניה שלי בחיים והייתה מרכזית בהחלמתי, ברם גם דברים אחרים עזרו
תשובה פשוטה לשאלה זו יכולה להיות ׳אני פה בגלל שאני חייב להיות פה׳ אבל זה לא מספר את הסיפור השלם. הכאב החוזר ונשנה של החבטה בתחתית היה מספיק בשביל להביא אותי לדלת, אבל אף פעם לא מספיק בשביל להשאיר אותי בפנים
בימי הראשונים ב-אס.איי הייתי רווק, מובטל, ללא רכב, תפרן ועם המון זמן פנוי. זה היה בשנת 2009, ובגלל המשבר הכלכלי הייתי מובטל. השתתפתי בשלוש עד ארבע פגישות בשבוע, התקשרתי לספונסר שלי מדי יום, כתבתי צעדים מדי יום ותרגמתי את כל הספר הלבן, הספר הגדול וההחלמה בשפת האם שלי התקדמה במהלך השנה. ובכל זאת, עמד לרשותי זמן רב מכיוון שחדלתי לבזבז כל דקה פנויה על תאווה. לקחתי על עצמי תפקידי שירות רבים כמו קניין, לנקות לאחר הפגישה, ספרן, יו"ר, גזבר ופותחן.
אם עלי לבחור מילה אחת על מנת לתאר איך הרגשתי ברב ימי חיי, הייתי בוחרת ב''מנותקת''. היה לי קושי למצוא חברים גם בגן ילדים וגם בבית ספר. היו לי דרכים רבות כדי לברוח ממציאות – ליצור סיפורים בראשי, ספרי ארפטקאות .ומשחקי וידאו
